|
לעניין האנונימיות שגרם העיור: ראשית זה כן רע. נראה לך כאילו יחסי הגומלין הכלכליים האנונימיים שלנו הם נכונים וטבעיים אבל הם לא. האנונימיות גורמת לירידה בהתנהגות המוסרית. אנחנו נתנהג פחות טוב כלפי אנשים זרים מאשר כלפי אנשים מוכרים. הטבעי והנכון הוא השבט, נגיד הכפר הקטן, שבו כולם מכירים את כולם: המכולתניק והמורה, הבולנז'רי והשרקוטרי והקויפור. ואז מערכת היחסים היא תמיד בין בני אדם ולא בין פונקציות. בני אדם שאנחנו מכירים מילדות עד זקנה ואם נרצה ואם לא אכפת לנו מהם. החפצה אינה אפשרית בכלל בתנאים האלה. גם אם ישנה החתיכה של הכפר שכל הבחורים עורגים אליה ומפנטזים עליה בחשאי היא עדיין אדם שלם עבור כולם. היא גם הבת של- וגם אחות של- וזוכרים איך קרה לה כך וכך בכיתה א', ושהיא רצתה ללמוד פסנתר, או להיות נהגת מרוצים, וכן או לא הצליחה. צריך להיות פסיכופת אמיתי כדי להחפיץ בתנאים כאלה.
בקיצור- תנאי להחפצה הוא האנונימיות. אני לא יכול להחפיץ מי שאני מכיר הכרות אינטימית. והאנונימיות הופכת את כולנו לקצת פסיכופתים.
לדוגמאות שהבאת- אם הרופא במיון מכיר אותי (ואת כל המטופלים האחרים) מילדות הוא לא צריך לשאול אם אני רגיש לפניצילין, הוא כבר מכיר את ההיסטוריה הרפואית שלי ויודע לתת את הקדימות הנכונה למה שחטפתי. אני לא מוצא שום חסרון שמחייב אותו לשים חציצה בין תפקידו המקצועי לבין הכרותו הבלתי אמצעית אותי ואת כל המטופלים האחרים. המוכרת בחנות תעשה בחכמה אם לא תתערב בויכוח משפחתי אפילו אם היא החברה הכי טובה שלי. אין לזה שום קשר.
כמובן שבחיים המודרניים זה בלתי אפשרי, ועל כן ההחפצה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, ואז כמובן שההחפצה המינית מרימה את ראשה המכוער. אני לא מחפיץ את גאולה אבן אבל איזו ברירה יש לי עם אנקי ברקאז'?
|
|