בתשובה להפונז, 06/12/20 10:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האייטיז היו זוועה, אבל היו כמה שושנים בין החוחים. אני יודע שהעשור הזה קנה אותך עם דייר סטרייטס, ואני לא מזלזל, אבל ד"ס היו יכולים להיות פחות או יותר גם בסבנטיז ואפילו בסיקסטיז. טוקסידומון הם באמת אייטיז לחלוטין (האייטיז לצורך העניין התחילו כמה שנים לפני 1980). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זוועה? אני אולי משוחד כי שנות ה-80 של המאה הקודמת היו התקופה שבה פיתחתי את טעמי המוזיקלי, אבל היו בעשור הזה להקות טובות, זמרים מעולים ומוזיקה מצוינת (לצד הרבה זבל, כמו בכל עשור) ולא מעט יצירות מופת. אני לא חושב שאלבום כמו Brothers in arms היה יכול לצאת בעשורים שקדמו לו (ולו כי חלק מהנושאים שהוא עוסק בהם - מלחמת פוקלנד, MTV) עוד לא היו קיימים. באותו אופן, למרות שפול סיימון מזוהה עם העשורים שלפני, אלבום כמו Graceland לא היה יכול להיווצר לפני שנות ה-80, ונראה לי שאפשר להגיד את זה גם גם על הבוס ו-Born in the USA. ועוד לא דיברנו על U2, UB40, REM ההוא שפעם קראנו לו פרינס, מדונה, שינייד אוקונור, טניטה טיקרם, פיל קולינס, סטינג, שכולם פרצו בשנים האלה (מי לראשונה ומי בקריירת סולו אחרי פרוק הלהקה שלו) וכמובן שגם בישראל הייתה מוזיקה לא רעה בכלל בשנים האלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מש''א, לגמרי. נכון שעם הסיקסטיז והסבנטיז קשה להתחרות. אבל מבין ארבעת העשורים שבאו אחריהם, הם בקלות בתחרות על שני המקומות הראשונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתחילת שנות ה90 דווקא היתה תחייה מחודשת לרוק שעלתה על כל העשור שקדם לה: REM, הגראנג' של סיאטל, רד הוד צ'ילי פפרס, רייג' אגינסט דה משין, רדיוהד, סמשינג פאמפקינס והתחדשות האיכות ביצירתם של אריק קלפטון וניל יאנג. גם יצירתה המאוחרת של מדונה (בעיקר לקראת סוף העשור) עלתה על מה שעשתה ב80 והיא, להקת פורטיהס וביורק מוכיחים שגם לפופ של אותה תקופה לא היה מה להתבייש. לגבי ה80 ראוי לציין שלקראת סוף העשור היתה עדנה מחודשת לרוק ולקאנטרי: הקאמבקים של רוי אורביסון וג'ון פוגרטי והרכבי העל של הטראבלינג וילבוריז (בוב דילן, ג'ורג' הריסון, רוי אורביסון וטום פטי) וההייווי מן (ג'וני קש, קריס קריסטופרסון, ווילון ג'נקינס ווילי נלסון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט כל הסופרגרופס היו שוות לתחת. ואני לא יודע מה קרה לרוקרים במעבר משנות השבעים לשמונים. סטיקס פתאום עשו את Boat on the river ופוריינר את I Want To Know What Love Is. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מתכוון לאלה שאני הזכרתי זו הוצאת דיבה. וBoat on the river הוא שיר נפלא. (I Want To Know What Love Is היא באמת בלדה שמאלצית מעצבנת.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם כל מה שירדן אמר אחד לאחד. הזוועה: התסרוקות, התלבושות, האיפור, מוזיקת הפופ. הזוועה הגדולה יותר: מה שקרה לכל האייקונים של שנות השבעים- פינק פלויד, לד זפלין, ג'נסיס, קווין, בואי, לנון. התפלצת אסיה הכל בשנות השמונים היה מעושה, סינטטי, מבריק בברק זול של פוליאסטר, לא אמין. הסאונד של שנות השמונים היה מכני, טכני, סינטטי- מכונות תופים, DX7. תסתכל על מודרן טוקינג! השיר השנוא עלי בכל הזמנים: Careless Whisper והשיר השני הכי שנוא עלי בכל הזמנים: Ebony and Ivory שניהם מאותה תקופה. הקונטרה לכל זה היתה מטאליקה, אבל אני חושב שבשנות השמונים אף אחד בארץ לא שמע על ת'ראש מטאל. ולא יעזור שתספר לי על כל הדברים הטובים. היו. אני אוסיף לרשימה המכובדת שלך את הסמית'ס, The the וקייט בוש האלוהית, ואסתייג רק מפיל קולינס, שאת אלבום הבכורה שלו אני מוכן בשמחה לספח לשנות השבעים, אבל כל השאר לפח, או לפטריק בייטמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לד זפלין, פינק פלויד וג'ון לנון, אם תרשה לי, כבר לא היו קיימים באייטיז, (החומה הוא לגמרי אלבום סבנטיז לצורך הענין), אז מה נטפלת דוקא אליהם? ברור שפופ טראשי הוא פופ טראשי, ובאייטיז היא היה טראשי לעילא. טראש יש בכל עשור, ובאלף הנוכחי פי אלף יותר. אפילו השירים המסונתזים מהאייטיז היו מקוריים יותר מתרבות הסימפולים והמחזורים שהחלה בניינטיז ולא ממש הפסיקה מאז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שלי, עם האייקונים של שנות השבעים, היא שהרוק שלהם נעלם, והם נהיו קוועץ'. פיטר גבריאל עושה דואט עם קייט בוש, ומה יוצא? ברברה סטרייסנד. דיויד בואי של "בואי נרקוד", הדואטים שלו עם קווין ועם מיק ג'אגר. רוברט פלאנט עושה את Big log, שהיה שיר בסדר, אבל כיכב בתכנית של רפי רשף עד שיצא מהאף. ג'נסיס עושים את Abacab המביך. הפופ הטראשי משנות השמונים הוא בעיני הגרוע מכולם. אולי התסרוקות הרסו לי הכל? היה גם פופ טוב בשנות השמונים- הבאנגלס, דוראן דוראן, שפנדאו בלט, ניק קרשאו. אבל בסך הכל אני חושב שנשארו מהעשור הזה פחות שירים שעמדו במבחן הזמן מאשר בשנות הששים, השבעים והתשעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ופיטר גבריאל עושה גם את סלדג'האמר, שהוא והקליפ שלו ראויים ביותר. אייקוני-עשור-קודם שמזייפים בנוכחי יש גם בסבנטיז, כשבראשם לנון ומקרטני. חלק מזה זה ענין של גיל, פשוט אבל בנאלי1. ואגב פינק פלויד - אחרי שנפטרו מוולטרס, בניינטיז הם הוציאו שני אלבומים, לפחות אחד מהם מצוין, The division bell. כבר לא פרוג, אבל יש בו כמה שירים נהדרים. 1 כידוע חלק מגדולי הסיקסטיז פתרו את הבעייה הזו למפרע, כשמתו בגיל 27 ונשארו צעירים לנצח2. 2 אהה3 - אלפאוויל, עוד פופ אייטיז מכובד. 3 וא-הא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנו אהבתי את סלדג'האמר. שיר טוב, אבל מגבריאל של Here comes the flood ציפיתי ליותר. כמו התלמיד המצטיין שמקבל 90 במבחן, וסלדג'האמר הוא בקושי 90. משהו במקצב ובחצוצרות היה יותר מדי פיל קולינס. לנון בכלל לא זייף בסבנטיז. אלבום הסולו הראשון שלו היה מופתי. מקארטני המשיך להיות מקארטני תגובה 686613. אף פעם לא הקשבתי לפינק פלויד של אחרי החומה, ולא משנה כמה אנשים המליצו לי על Final cut ו Division Bell. אפילו בהופעות של גילמור שראיתי ביוטיוב שמעתי אבל לא הקשבתי לשום דבר אחרי החומה (תכל'ס באתי רק בשביל לשמוע את הסולו של comfortably numb בוואריאציות שונות). אגב לא הקשבתי מעולם- היה בשנות התשעים שיתוף פעולה מתמשך בין רוברט פריפ, שהייתי גרופי שלו מאז שקוטנר הכיר לי את קינג קרימזון, לדיויד סילביאן. ולמרות שהיו לי תקליטים שכוחי אל של פריפ כמו Evening star מעולם לא שמעתי שום דבר משיתוף הפעולה הזה, עד היום. והיום בזכות הקישור לגבריאל עם פריפ למעלה יו טיוב הציע לי את אלבום ההופעה, ונהניתי מאוד. ________ מסכים לגבי הפתרון המוצלח עבורנו א הא (המעולים) זה ניינטיז בשבילי, בדיוק כמו שהחומה זה סבנטיז, ו Let it be זה סיקסטיז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
________ החומה זה סבטניז לא רק בשבילך, אלא בשביל כולם - האלבום יצא לאור ב-1979. (וכן, אני זוכר ש-We don't need no education זכה במקום הראשון במצעד העשור של שנות השמונים בגל"צ.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אין שום השוואה בין ה-final cut (שהוא ממש לא משהו ורובו ככולו ווטרס) ל-Division bell שהוא גילמור-ווייט-מייסון ולחובבי גילמור הוא לגמרי מומלץ לשמיעה. כולל סולואי גיטרה שווים בהחלט. ב. א-הא, ששיר (וקליפ) הדגל שלהם יצא ב-1985 הם אייטיז למהדרין, גם אגב בסגנון ולא רק בכרונולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה לא יעזור. ב. הקליפ הקדים את זמנו. קליפים של להיטי שנות השמונים נראו ככה. ג. על הדרך מצאתי עוד כמה פנינים תקופתיות, וגם השכלתי (רק עכשיו למדתי שזה של בני וביורן). ד. עדיין אני תקיף בדעתי שבוודאי שנות הששים והשבעים, אבל גם התשעים, השאירו יותר מטען מוזיקלי לדורות הבאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מניח לשיפוט הקהל את השיר (והקליפ) המסכם של האלבום. ב. חלקם דוקא נראו ככה. ד. על שני שלישים אנחנו מסכימים לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חותם על סעיף ד. אפילו דייר סטרייטס לא עומדים בשורה אחת עם גדולי הרוק של ה60 וה70. חוץ מתחיית הרוק בסוף ה80 שהזכרתי, השמות הראויים באמת מהעשור הזה הם פרינס ופיל קולינס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אוהב את פיל קולינס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם את אמריקאי פסיכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז השיחה הזאת הופצצתי בשנות ה 80' מכל עבר. הלכנו לארוחת ערב עם חברים וברקע היה ערוץ VH1 עם התקפה של שנות ה 80' מסנדרה1 ועד ריק אסטלי2, למחרת ברדיו כל תחנה שהעברתי השמיעה שנות השמונים, וגם בהמשך השבוע בכל מקום שבקעה ממנו מוזיקה היא היתה משנות ה 80'. ככה הזכירו לי עוד כמה דברים טובים שהיו אז- Tear for Fears, כריסי היינד, קייט בוש, The the ___________ 1 בזמנה היא היתה ממש הטעם שלי (לא מה שהיא שרה). 2 לא הייתי בכלל זוכר אותו, אלא שהילד שלי עבר שם והופתע שמישהו באמת שומע את ריק אסטלי. אני עוד יותר הופתעתי מזה שהילד שלי שמע בכלל על ריק אסטלי. מסתבר שהשיר הפך למם בקטע של דאחקה. שולחים לך קישור שמתחזה למשהו שמעניין אותך, ובעצם הקישור הוא לשיר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אהבתי מאוד את הסרטים של שנות השמונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
REM אמנם התחילו את דרכם בשנות ה80 אבל התפרסמו ב90 ששם נהיו ללהקה מפורסמת ולא ידועה רק לבעלי הטעם הטוב כפי שהיו ב80. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון, אבל המוזיקה שלהם המשיכה להיות 80s. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנות השמונים הן גם התקופה שבה אני פיתחתי את טעמי המוזיקלי, והאפקט של זה עלי הפוך מעליך... מכריחים אותי לשמוע ברוב השבתות את תוכנית האייטיז של יובל גנור, שטוחן את אותם מיטב להיטים שוב ושוב, וכבר יש לי תמונה ברורה מאוד מי אצלי נשאר אהוב ואת מי אני לא יכול כבר לשמוע. כל אלה שציינת, את מיטב הלהיטים שלהם אני כבר לא יכול לשמוע (את חלקם - פרינס וגרייסלנד - אשמח בהזדמנות לשמוע בשירים שאינם הלהיטים. את האחרים פחות). יש משום מה כמה מיטב-להיטים שלמרות הכל אני עדיין מאוד אוהב. אני ארשום להלן את אלה שקופצים לי לראש, ואשתדל לא לנמק. 1. מאמא. אני שונא מוות את כל מה שקולינס וג'נסיס עשו אחריו, אבל "מאמא" עצמו הוא ענק, שיר האייטיז הנבחר שלי. 2. The Union of the Sneak. ל"דוראן דוראן" יש אי אלו שירים עם בית מצוין ופזמון גימיקי אווילי (The Reflex). השיר הזה נשאר מצוין לכל ארכו. 3. Electric Avenue. חוץ מזה שבעידן יוטיוב גיליתי שאדי גראנט גם חתיך הורס, ובדמיון שלי המראה שלו לא מתיישב עם הקול שלו. 4. שני הלהיטים של "הנוער המוזיקלי". מה תעשו לי? ברור שהם תוצר תאגידי לא אופטימלי של איזה ז'אנר אותנטי, אבל הם הנציגות היחידה לז'אנר שהגיעה לכאן, ואני לא מצליח להישאר אדיש לגרוב שלהם. (והסטייה הזו שחבורת ילדים שרה שיר אהבה לפצצת מין בוגרת במיוחד, גם זה לא יכול להשאיר אדם אדיש.) 5. על "יקה יקה" חפרתי כאן לא מזמן. 6. אני אוהב גם את המוזיקה של הפדופיל, אבל מכחיש את זה מכל וכל, טפו. 7. אהה... א-הא.... We Fade to Gray. כל מה שמגונה באייטיז, בשיר אחד שפעם אחרי פעם ממיס אותי לשלולית. (זה לא היה ממש נימוקים, נכון?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמא - בייחוד בליווי הקליפ - גם מכיל את אחד הרגעים המקריפים והלא צפויים אי פעם, ב-2:14. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על ג'נסיס לא נסכים. שיר הפופ האהוב עלי של ג'נסיס הוא Follow you follow me. דוראן דוראן: היה לי את "ריו" על קסטה, ואת אלבום החתונה (שהוא משנות התשעים, ואלבום מצוין בעיני בכלל) על דיסק, אבל את רוב שאר הדברים שלהם לא סבלתי. Save a Prayer- שיר האייטיז הנבחר שלי ובין שירי הפופ האהובים עלי בכלל. על יקה יקה הסכמנו, וגם אני אוהב את We fade to grey. כמו שאומרים בכדורגל- כשזה מתלבש, זה מתלבש. מייקל ג'קסון: חשבתי, מי בשנות השמונים הוציא כזאת כמות של להיטי ענק איכותיים כמו להקת אבבא בשנות השבעים? אני חושב שאין תשובה אחרת חוץ ממייקל ג'קסון. השיר החביב עלי, ואל תצחק, הוא Earth song. כן, צריך להחזיק אותו עטוף בשתי שקיות ניילון כדי שהשמאלץ לא יזל עליך, והבית לא משהו, אבל הפזמון נטול המלים עושה לי את זה בענק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר שמאלץ, ג'קסון ואייטיז, אי אפשר לדלג על המשאפ האולטימטיבי של we are the world, שמהווה טריילר, מראה מקום0, תמצות ובאופן מיידי גם פרודיה עצמית1 על העשור כולו. למרות כל זה, כמה מהכניסות הווקאליות של קולות מזוהים היטב עדיין עושות לי את זה. 0 למי שרוצה אזכור לכמה מהדמויות האייקוניות של העשור. 1 שלא בכוונה תחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה הגירסה הישראלית, פנינה. ואז: ספוף, וספוף על הספוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אח, נהדר, פה הפארודיה במקום הראשון. יהורם גאון עם זקן היפסטרי, ציפי שביט בתפקיד סינדי לאופר, דני ליטני בתפקיד ברוס ספרינגסטין, מזי כהן בתפקיד טינה טרנר, יפה ושושנה בתפקיד ריי צ'ארלס ובוב דילן, ג'קי מקייטן בתפקיד סטיבי וונדר1, ההוא עם השפם בתפקיד ליונל ריצ'י, ג'רי אקשטיין עושה וילי נלסון ועוד ועוד2. 1 טוב, בעצם שוב מזי כהן 2 איך פספסו את זוהר ארגוב בתפקיד מייקל ג'קסון?3 3 סליחה, לא התאפקתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרטון ממחיש איך פעם, לא נורא מזמן, כמעט כל הזמרים הישראלים עמדו בדרישה הבסיסית של לדעת לשיר במדויק ועם קול יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי לתקן אותך יובל - ממש מזמן. נורא, אני יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם כבר העלית את זה: אני שמעתי לאורך השנים ש'מן הידועות' היא שיוסי בנאי - עם כל היתרונות בהגשה שלו - לא פוגע בול בתווים. האם אוזנייך המוזיקליות מאשרות את השמועה (הה) הזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צוחק, נכון? יוסי בנאי הוא מגדולי הזייפנים שקמו לעם היהודי בארצו, אבל איזה קול ואיזו דיקציה, ואיזו הופעה מרשימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקול שלו מבאס אותי. אני נורא רוצה לאהוב אותו בזכות ההופעה והאישיות, אבל בגלל הקול אני פשוט לא נהנה משיריו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא נהנה מהזיוף שלו. זיוף מושלם. אגב, אם איני טועה שכחו פה את מרגלית סנעני. זמרת מעולה. השיר ''חומות חימר'' היא יצירת מופת, גרמה לי לצמרמורת במלחמת המיפרץ הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אתה רק מאשר בדיוק את מה שאמרתי. עם זאת, בתור הדיוט, יש לך דוגמה ספציפית להדגמת התופעה כדי שגם אוזניי הפחות מאומנות ישתכנעו אחת ולתמיד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה דווקא עם הגבוהים אין לו בעיה, אבל כשיש ירידה פתאומית לנמוך הוא לא מצליח לפגוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאשר בהחלט. הוא הרבה פעמים לא מדייק בגובה הצליל, ולי זה מפריע. אני גם לא מבין מה אנשים מוצאים בשאר ההיבטים של הביצוע המוזיקלי שלו (קול, הגשה, וכו'). אבל יוסי בנאי, בתקופתו, היה יוצא דופן מהבחינה הזאת. הזמר היחיד הנוסף שעולה בדעתי שהוא בן הדור שלו ושגם לא היה מדייק בצלילים, זה שמוליק קראוס. לא הרבה שנים אחרי ''עם אחד עם שיר אחד'' הגיעו שנות התשעים עם המבול של הסינגר-סונגרייטרים מאותגרי התדירות (אסף אמדורסקי, חמי רודנר, נעם רותם, מיכה שטרית, ...), ואחרי בערך עוד עשר שנים הגיע האוטוטיון שפתר את הבעיה, לפחות באולפן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב את ההגשה של יוסי בנאי, גם כשהוא לא מדייק בצלילים. לדוגמה, למרות שבסוף הפזמון תצילנה אזניך | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרטים אצל תרצה אתר ודורון הגלילי ז״ל, ותבדל״א חווה אלברשטיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען המגרדים בפדחתם, אציין שידידיה מתכוון לשורה "אז אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן", מתוך שיר של חוה אלברשטיין שדורון הגלילי ציטט באייל כמה פעמים. חווה אלברשטיין היא מקרה מעניין. מצד אחד יש משהו מאד דיקלומי-תיאטרלי בשירה שלה, אבל מצד שני היא זמרת עם דיוק צלילי פנומנלי. אני זוכר שזה בלט לי פעם במיוחד כשהקשבתי לאחד השירים מ"קרוסלה" שבו כל אחד מהמשתתפים שר בתורו בית אחר של השיר, כך שקל להשוות, והיא פשוט נמצאה שתי ליגות מעל האחרים. לצערי אני כבר לא זוכר באיזה שיר זה היה, רק שהוא היה קצת מאתגר, עם כרומטיקה במלודיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל כאין וכאפס לעומת פברוטי המקומי מבצע את "יש בי אהבה". בשביל מה תקעו שם איזו זמרת סוג ב' שמפריעה לו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי הקליפ הייתי בטוח שזה טוביה צפיר. בחיים לא היית משכנע אותי אחרת תגובה 729069 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור לך ש-90% מהפברוטי המקומי זה אוטוטיון, כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''כרומטיקה במלודיה'' נשמע לי כמו בעייתם של הסובלים מסינסתזיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההבהרה. בחיים לא הייתי מגיע לזה. אני אוהב את השירה שלה, אם כי הביצוע שלה ל"אהבה בת עשרים" נופל בהרבה מזה של יוסי בנאי, כמו כל ביצוע אחר1. השיר המייצג את ההגשה שלה אצלי הוא עץ הכוכבים. היא היתה יכולה להיות זמרת ג'ז נהדרת. _______ 1 על אחת כמה וכמה הצעירים, שהביצועים שלהם לשיר די מגוחכים בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חשבתי אף פעם מה הביצוע האהוב עלי של אלברשטיין (מוזר, הא?), אבל בשליפה, אני חושב שעוד חוזר הניגון. לא הכל בביצוע מושלם - שינוי גוון הקול במעבר מ"עוד" ל"לך" לא בדיוק יפה, הרי"ש ב"והרררוח", שאם זו בדיחה מכוונת היא היתה צריכה להפסיק שם ולא להמשיך ל"יעברררו הבררקים" - אבל יש שם תחושה, נדירה מאוד אצל אלברשטיין, שהיא לא לגמרי באזור הנוחות שלה, וזה מה שיפה (וגם הולם מאוד את המילים והלחן). | |
|
|
|
|
 |
||
|
||||
|
גרי הלך לבית שאן | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהקישור שלך לא היה ברור שגרי אקשטיין < קישור https://m.ynet.co.il/articles/rjswkbiqf הלך לעולמו בגיל 73>. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החג הזה לא שמח במיוחד לאקשטיינים | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזרתי עכשיו מהופעה כפולה של דני סנדרסון ותיסלם. הנוסטלגיה… | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מה שנכתב אחרי 1970 הוא הערת שוליים לביטלס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא נכון. שנות ה70 היו טובות יותר משנות ה60 וזה כולל את הביטלס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים. המוזיקה האהובה עלי ביותר היא משנות השבעים אמנם, וזו היתה תקופה נהדרת לרוק במיוחד, אבל בכל הנוגע לשירי פופ איכותיים1, שנות הששים הפיקו כמות אדירה מהם, שאני לא חושב שיש עשור שמתקרב אליה. __________ 1 הכוונה כאלה שעמדו במבחן הזמן וכיף לשמוע אותם גם היום, יותר מ 50 שנה אחרי שיצאו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'ון, רינגו, ג'ורג', ופו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז במיוחד בשבילך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרט אמור לצאת באוגוסט 21'. לפי התגובות של שכ"ג זה כמו בבדיחה עם היטלר- אל תהיה כל כך בטוח... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נה, נה. אם מתגובותי עולה הרושם שאני שכיב מרע נראה שהמחלה העיקרית שלי היא היפוכונדריה. יש סיכוי מצויין שבתאריך היעד עוד אהיה בסביבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שב-5 בדצמבר ג'ון לנון התראיין ל"רולינג סטון", כתב העת הידוע, ובין השאר ציין שהוא פגש לאחרונה את חבריו המוזיקאים ושמח ש"כולנו שרדנו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה החזיר אותי ליום ההוא. אני חושב שהכריזו את הידיעה בחדשות בסביבות 2 בצהריים. בשעה חמש (תגובה 685678 אמרתי שש אבל עכשיו אני זוכר חמש) העלה קוטנר תכנית בת שעה לזכרו של לנון שהקלטתי אותה על קסטה. באותו יום החשיך ממש מוקדם. חושך ששרה עבורי על כל שנות השמונים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח. לחולים בהיפוכונדריה יש תוחלת חיים מצויינת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי כמה מחשבות שניות, אני מודה ומסכים שדייר סטרייטס היא לגמרי להקת סבנטיז - היא גם התחילה שם קלנדרית, והמשיכה פשוט לתוך האייטיז, כולל עם אלבומים שיצירות באורך 14 דקות ממקמות אותם הרבה יותר סמוך לפרוג מאשר לגל החדש המסונתז של האייטיז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. תלוי את מי שואלים 2. יואב קוטנר מתאר 1 את הצליל הזה שהגיע ב 78' לתחנה בגלי צהל.'ופתאום מגיעה להקה עם צליל נקי וענוג ונפלא...צלול וזורם, זה שוק' 3. לדעתי צריך לפרגן לשנות השמונים ולהשאיר מרקנופלר שם. 1 5:40 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאי 1978 | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |