|
אם כבר פתחנו את זה... על השאלה "האם ייתכן בלוז ישראלי" ניסו רבים להשיב, בין השאר בתכנית רדיו ששודרה לא מזמן בשם "ס'אוחתו בלוז - סיפורו של הבלוז הישראלי". השאלה כאן היא איך מגדירים בלוז. אם מדובר על בלוז כז'אנר מוסיקלי - במילותיו של אלי מרכוס, "ההיסטוריה של הבלוז בארץ היא כמו מסע במדבר. מפעם לפעם פוגשים נווד מזדמן או מגיעים לנווה מדבר – אך רוב הזמן צועדים בתוך שממה מוחלטת." האמנים הישראליים הושפעו בעיקר מהרוק הבריטי, והבלוז האסלי בוצע מדיי פעם, כאמור, בתור איזושהי דאחקה. נעשו נסיונות רציניים יותר ליצור בלוז, אבל אלה לרוב נשמעים מאולצים למדי, מין וולגריזציה של הבלוז, כזו שלוקחת מספר סטראוטיפים מוסיקליים, הווה אומר - המאפיינים השטחיים ביותר כמו מבנה הרמוני או מקצב שאפל בגיטרה ומסתפקת בזה כדי ליצור רושם כלשהו של בלוז. המאפיינים העמוקים יותר - בלו נוטס אמיתיים, שירה שנשמעת כמרחפת מעל הליווי - לרוב נעדרים לגמרי. בלוזיסטים ישראליים בעיקר מהשנים האחרונות משתמשים גם בעברית מליצית מאד לא בלוזית... בקיצור, למרות שדווקא נראה שיש תחיה מסויימת בשנים האחרונות שמתבטאת בזרם יציב של אמני בלוז שורשיים שמגיעים להופיע בארץ, ודור חדש של יוצרים מקומיים - מעבר לרמת הקוריוז וסצנת השוליים, נראה שהבלוז לא ממש קשור להוויה כאן.
אבל יש גם הגדרה רעיונית רחבה יותר לבלוז, כמין ביטוי אוניברסלי של נדכאות שיש לה ביטוי מוסיקלי שורשי. במובן זה הפלמנקו נתפס לפעמים כבלוז ספרדי, והרומבטיקו - כבלוז יווני. לפי התפיסה הזאת נראה שמה שתופס את המשבצת של הבלוז בישראל הוא דווקא המוסיקה המזרחית, במיוחד זו הישנה. כך למשל הוצגה מרגלית צנעני כ"זמרת הנשמה הישראלית". כל זה היה חלק מתפיסה של מזרחים את עצמם כ"שחורים", והמוסיקה המזרחית נתפסה כבלוז, הסול והאר אנד בי הישראליים.
|
|