בתשובה להאייל האלמוני, 02/05/08 2:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עתון "הארץ" ערב פריצת מלחמת העולם השניה צטט את היטלר האומר כי היהודים הם סכנה לשלום העולם. אין אנו יודעים מה הוא חשב. יש מקום להניח כי מה שהוא אמר אינו בהכרח מה שהוא חשב. הוא חתם על הרבה הסכמים במחשבה תחילה להפר אותם. ברור דבר אחד: שנאת היהודים תפסה מקום מרכזי במחשבותיו. לדוגמא, הרבה מדענים יהודים פוטרו עם עלית היטלר לשלטון, והדבר גרם נזק עצום למדע בגרמניה. כאשר הפיזיקאי מקס פלאנק פנה להיטלר בענינו של אחד המדענים, היטלר ענה לו - אם יש צורך ביהודים למען המדע, מוטב בלי מדע לכמה שנים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עוד מאותו העיתון בימים ההם (ובזמן הזה?): "גיבורי הבחירות האחרונות של הרייכסטאג, בלי ספק, הם הקומוניסטים", כתב ישעיהו קלינוב ב"הארץ" בעקבות הבחירות של יולי 1932, שבהן הפכו הנאצים למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. אחרי הבחירות של נובמבר, שבהן נחלשו הנאצים במעט, הכריז "הארץ", בעריכתו של משה גליקסון, על "קץ הקריירה של היטלר". בפרשנות שהתפרסמה בעיתון ב-11 בנובמבר נכתב: "שנאת ישראל, על כל הקסם שיש בה לגבי המונים חשוכים בשעת חירום, אינה מטבע עובר לסוחר בגרמניה: יותר מדי תרבות ספג העם הזה, שיוכל להסכים לדרישת איפה ואיפה... ביחס לאזרחים היושבים במולדת אחת". ב-7 בדצמבר קבע העיתון: "להיטלר אין עוד שום תקווה להיות השליט היחיד בגרמניה, לכל היותר יש אפשרות לנאצים לזכות רק בפירורי השלטון". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"עיתון אחד נקט קו מנוגד לגמרי ביחס לעליית היטלר: "חזית העם", ביטאון הפלג הימני של הרוויזיוניסטים. "אם הציבוריות של עמנו תסיק את המסקנות המתאימות מההיטלריסמוס, הרי שנוכל להגיד שמעז יצא מתוק", נכתב בעיתון ימים אחדים אחרי מינויו של היטלר לקאנצלר. העיתון אף שיבח יסודות מסוימים באידיאולוגיה הנאצית: "את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטי-מרקסיסטי שבו", כתבו עורכי העיתון על הנאציזם...." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאפשר לצפות, העיתונים פשוט ביטאו את הדעות המקובלות באותם ימים. בהקשר הזה, אפשר להוסיף עוד עובדה מפתיעה: עד כמה שידוע, המדינאי הכמעט יחיד שטרח לקרוא את ספרו של היטלר "מיין קאמפ" היה סטלין (והוא כמובן היה מלא הערכה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי למצוא היכן קראתי (אולי בביוגרפיה של סטלין מאת רדזינסקי) שסטלין כתב הערות שוליים על העותק שלו של מיין קאמפ. כמו כן יש את עדות עוזריו (מולוטוב אני חושב) על התפעלותו של סטלין מן האופן בו טיפל היטלר ביריביו בליל הסכינים הארוכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר רב בין מיין קמפף לבין ביצועי ליל הסכינים הארוכות. אם סטלין ביטא הערכה לביצועי אותו לילה -זה יכול להיות מובן. אבל האם סטלין ביטא הערכה לרעיונות הגזעניים והגיאופוליטיים לגבי המיזרח המובעים בספר? אני מניח שרבים יכולים למצוא שאיזה רעיון בספר הוא הגיוני; הרי לא כל הספר עוסק ביהודים וגזענות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן שתי נקודות שיכולות לעורר דיון מעניין. א. כפי שאמרת, עניין "מרחב המחיה" המזרחי היה מרכזי במיין קאמפ. הווא אומר שלסטלין לא יכלו להיות ספקות לגבי כוונותיו הסופיות של היטלר כלפי בריה"מ. איך אפשר אם כן להסביר את סרובו המוחלט של סטלין להאמין שהיטלר יתקוף איתו באפריל-יוני 1941 (אחד מראשי המודיעין הצבאי שלו שניסה להתעמת איתו בעניין נעצר והוצא להורג)? ובכן, זה סיפור ארוך למדי ונדמה לי שכבר תארתי אותו במקום אחר באתר. ב. שני העניינים במיין קאמפ, שעוררו את הערכתו של סטלין (דרך אגב ההערכה היתה דו-צדדית) היו עניין התעמולה להמונים ועניין עקרון המנהיגות ("עקרון הפיהרר"). עקרון המנהיגות הנאצי ביסס את היטלר כמרכז יחידי שכל נתיבי השלטון עוברים דרכו. עקרון זה ארגן את גרמניה כדיקטטורה פרסונלית (האח הגדול של אורוול). הרעיון הזה כמובן קסם לסטלין למרות שהצדדים הרומנטיים והמיסטיים של דמות המשיח הגואל פחות התאימו לו. עניין השימוש בתקשורת ההמונים (רדיו וקולנוע בעיקר) לשליטה בהמון היה משותף לחלוטין בין שני הדיקטטורים והיטלר הצטיין בו. כדי להסביר מה קסם כל כך לסטלין בספר אפשר להזכיר את הסברו של היטלר כי זכרונו של ההמון קצר מאוד ואילו יכולתו לשכוח אינסופית. לכן יש להעביר אל ההמון רעיונות קצרים ומתומצתים (soundbytes בלשון ימינו) ולחזור עליהם פעמים רבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך. בסופו של דבר כל האידאולוגיה הסוציאליסטית לא היתה אצל סטלין בשלב ההוא שהוא היה השליט של בריה''מ, יותר מאמצעי לשימור וחיזוק שלטונו. חוץ מהדם הרב שהיה אחראי לשפיכתו, אחד הנזקים הגדולים שהוא גרם היה קשירתו לתפיסת העולם הסוציאליסטית- כשמישהו מעלה טיעונים הנובעים מתפיסת עולם סוציאליסטית, מיד מעלים את סטלין והקומוניזם הסובייטי. קראתי די הרבה ממרקס -ככל שאפשרה לי אי ידיעת הגרמנית - ולא מצאתי שם אפילו שמץ מסטלין וגם לא הרבה מלנין. לכן אנחנו נתקלים בהרבה מקומות בהשוואה בין הנאציזם לקומוניזם במקום בין ההיטלריזם לסטליניזם. אבל זו היתה סטיה מהשיחה בינינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנאציזם וההיטלריזם חד המא. העקרון שמבטיח את הזהות הזו הוא "עקרון הפיהרר" (שהזכרתי קודם) האומר בעצם "המנהיג והמפלגה אחד הם" (ושוב אני מפנה לתאור המצויין של 1984/אורוול בויקיפדיה העברית). זהות דומה אינה קיימת בין קומוניזם לסטליניזם, מפני שבעובדה היו תנועות מרקסיסטיות משמעותיות שהיו אנטי-סטלינסטיות. מה שאולי מגדיר את הקוטב הסטליניסטי בתוך הקומוניזם הוא מימוש מלא למעשה של "עקרון המנהיג" גם אם לא להלכה. הנקודה הזו מהווה את צלע המשולש המחברת בין סטליניזם להיטלריזם. את הצלע המקשרת בין המרקסיזם-לניניזם לבין הסטליניזם יוצרת העובדה שסטלין למעשה עשה שימוש באפארט (מכונת השלטון) שהוריש לו לנין ללא שינויים משמעותיים. מה שמלמד אותנו שבשיטה הלניניסטית לא היו בלמים יעילים שיכלו לבלום את הסטליניזם. אני לא מכיר כל כך את ההבדלים בין מרקס ללנין. אני מנחש שרובם נבעו מכך שמארקס ואנגלס מעולם לא היו לבד ליד הגה השלטון (אפילו לא של התנועה שלהם), ואתה יודע "מה שרואים מכאן לא רואים משם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיים הבדל אחד מהותי בין מרקס ללנין והוא קשור לגישה לדמוקרטיה ולחרות. כשאתה קורא את כל כתביו של מרקס אתה מתרשם מהמקום המרכזי שתופס אצלו הפרט-האדם ומהיותה של הדמוקרטיה הרחבה מרכיב בסיסי. אצל לנין התפיסה היתה יותר קרובה לתפיסות הבבפיסטיות ובלנקיסטיות של מיעוט אונגרדי שיכבוש את השלטון ויכפה את השוויון הקומוניסטי. מרקס לא דיבר על שיוויון אלא על שחרור מעריצות שלטון הקניין. התפיסה שיכול לבוא מיעוט ולהשליט את דעתו על הרוב -זרה למרקס לחלוטין. זו הסיבה שאתה יכול לקרוא במוסף השבת של הארץ ראיון עם עו"ד וויינרוט שהוא איש דתי אך חופשי בדעותיו שלמד גם פילוסופיה ומגדיר את מרקס עאחד מענקי האנושות. מה שעשה עלי את הרושם הגדול ביותר בכתביו של מרקס היא דווקא גישתו לחרות האדם-חרות במובן הכולל ולאו דוקא מתמקדת בחרות לצבור קניין. מרקס לא התנגד לרכוש פרטי; הוא ראה את הקניין כאחד האויבים הגדולים לחרות האדם- קניין שמורכב יחסי ייצור קנייניים. היות שמרקס חי במאה ה-19, ודאי שעסק בחברה של המאה ה-19. מה שכתביו לא חזו זה את ההתברגנות המסויימת של רבים מאלו שהיו בזמנו פרולטריון שאין לו מה להפסיד. כשכתב על ה-18 בברמייר של לואי נפוליאון הוא הביע את אחזבתו העמוקה מהאפטיות של הפרולטריון שכנראה היה לו מה להפסיד ובגלל זה לא התקומם. אני מניח שאם היה מגיע למלחמת העולם הראשונה -היתה אכזבתו סופית. מה שהוא כן חזה זה את הדרך ה"קניבלית" של ההון הגדול. את המיזוגים העצומים וריכוז ההון בידיים מעטות. הוא התייחס באחד המקומות לווריאציה של הקומוניזם הסוביאטי וכינה אותו ריכוז הקניין ביד אחת -אפרופו יחסו לתפיסה שפיתח לנין. כלומר הקומוניזם הסוביאטי איננו קומוניזם כלל אלא משטר קניין של המדינה, ומרקס דיבר על ביטול הקניין כי ראה בו את המשעבד הגדול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע די קרוב לעמדתם של האנרכו-קומוניסטים. מה היתה מהות הצחלוקת בין מרקס לאנרכיסטים (באקונין) שגרמה לו לגרש אותם מן האינטרציונל בקונגרס האג? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שבפועל הקומוניזם הסובייטי לא דמה לחזון של מרקס זה מובן מאליו - באף אחד מספריו לא כתב מרקס על טבח ב-30 מליון בני אדם. אולם הוא כן כתב על דיקטטורה זמנית, שבהכרח תוקם על ידי מיעוט אוונגרדי וכוחני שיכפה את השיוויון על השאר, ורק לאחר מכן תפורק הדיקטטורה והמדינה ובמקום זאת תוקם חברה אל-מעמדית. כמובן שהדיקטטורה הסובייטית היתה מאוד לא זמנית, למעשה אחד הדברים הקבועים במאה ה-20. אבל זה לא בגלל שלנין או סטאלין פירשו את מרקס באופן חופשי מדי. זה בגלל שהיה בסכמה של מרקס כשל מובנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי תוכל לתת לי מראה מקום, היכן כתב מרקס והמליץ על הקמת "דיקטטורה זמנית, שבהכרח תוקם על ידי מיעוט אוונגרדי וכוחני שיכפה את השיוויון על השאר, ורק לאחר מכן תפורק הדיקטטורה והמדינה ובמקום זאת תוקם חברה אל-מעמדית." אני שומע שוב ושוב את הדבר הזה ולא מצליח למצוא אותו בכתבי מרקס. יש לי חשד שזה בגלל שמרקס לא הציע את זה מעולם. אולי תוכיח לי שאני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"My own contribution was 1. to show that the existence of classes is merely bound up with certain historical phases in the development of production; 2. that the class struggle necessarily leads to the dictatorship of the proletariat; 3. that this dictatorship itself constitutes no more than a transition to the abolition of all classes and to a classless society." (קרל מרקס במכתב לווידמייר) וכן: "Although Marx did not plan out the details of how such a dictatorship would be implemented, he pointed to the Paris Commune as a model of transition to communism. He stated that: מתוך http://en.wikipedia.org/wiki/Dictatorship_of_the_pro...
“ The Commune was formed of the municipal councilors, chosen by universal suffrage in the various wards of the town, responsible and revocable at short terms. The majority of its members were naturally workers, or acknowledged representatives of the working class. The Commune was to be a working, not a parliamentary body, executive and legislative at the same time." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תארתי לעצמי שהכוונה לפעילות של מרקס לגבי הקומונה הפריזאית יחד עם בלנקי. למעשה המונח "דיקטטורה של הפרולטריון" אין לו שום קשר למהשקרוי היום "דיקטטורה". המונח דיקטטור בא מהרפובליקה הרומית בה בזמן חרום היו בוחרים דיקטטור לחצי שנה. אין הכוונה לסולה, יוליוס קיסר וכד'. היות שזו היתה תפיסת המושג, לא היתה למרקס שום תפיסה בולשביקית של קבוצת אוונגרד; הוא ביקר את הלכי הרוח האלו. הוא ביקר קשות את קשר השווים של באבף ולאורך כל הגותו הוא דמוקרט. דמוקרט מהבחינה שהפרולטריון שהיה בתהליך להיות רוב דרך המהפכה התעשייתית, היה אמור להגיע לשלטון בגלל שהוא רוב העם. במאמרו על ה18 בברמייר של לואי נפוליאון, הוא הביע את אכזבתו המרה מהפרולטריון שלא הביע את דעתו. אם כבר הבאת קטע מהויקיפדיה הרי ההמשך: "the state can be nothing but the revolutionary dictatorship of the proletariat." The term does not refer to a concentration of power by a dictator, but to a situation where the proletariat (working class) would hold power and replace the current political system controlled by the bourgeoisie (propertied class). In short, the "dictatorship of the proletariat" would replace the current "dictatorship of the bourgeoisie." Many Marxists refer to this transitional stage as socialism or "workers' democracy." מי שמכיר את הגותו של מרקס ממכתבי השחרות ואילך, מבין שהוא התכוון לדיקטטורה של הרוב לעומת דיקטטורה של המיעוט-הבורגנות. השוני הבסיסי בין החשיבה שלו לבין המהפכה הבולשביקית הוא בתפיסה הדמוקרטית של מרקס לעומת התפיסה הבולשביקית שמיעוט ישתלט על המדינה. צריך לזכור שבזמנו של מרקס, זכות הבחירה היתה מאד מוגבלת. היא כללה רק חלק לא גדול מאוכלוסיית הגברים בעלי רכוש. את תפיסתו האנושית הדמוקרטית מבטאת דעותיו לגבי שחרור האשה שהינן מתקדמות ומתאימות לימינו.אינני מרקסיסט למרות שיש דברים בהגותו שהם פילוסופיה אנושית ומתאימים גם לימינו. הבסיס לתפיסתו היה כמובן המצב בו לפרולטריון לא היה מה להפסיד. בגלל זה דעות קנרטיורבות שלו לא תאמו את המצב לאחר מותו.פעם אחת הוא נתקל במצב בו לפרולטריון היה כן מה להפסיד (הפיכת לואי נפוליאון) והביע את אכזבתו העמוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה בכך? ידוע לכולנו שלא רק התיאוריה אלא גם יישומה בפועל באמת היו דמוקרטיות להפליא ודומני שעד היום הרפובליקןת הדמוקרטיות של קוריאה הצפונית וקובה מדגימות זאת הלכה למעשה. כל מה שרציתי היה להדגים כמה קל למצוא אם מרקס דיבר על דיקטטורה של הפרולטריון כצעד ביניים לקראת הדמוקרטיה העתידית, מאחר ואתה טענת שלא מצאת אמירה כזאת בכל כתביו. אין לי, ולא היה לי, שום רצון להכנס לדיון על תורתו, ואיתך הסליחה (לפני שנים רבות הייתי מאושפז בבי"ח ובמיטה הסמוכה היה קומוניסט מקיבוץ יד חנה. אלה היו שנים ללא טלביזיה, טוקמן או טלפון סלולרי כך שהבידור העיקרי היה לשמוע ממנו על קומוניזם, סוציאליזם ומה שביניהם. זה הספיק לי לכל החיים האלה ולחלק נכבד מהעולם הבא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיקר, הבראת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדעות חלוקות. אני חושב שכן, הממסד הפסיכיאטרי חושב אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממסדים אינם חושבים. גם אני לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוויות שלך מבית החולים מאד מרשימות אבל הסברתי לך מה היתה משמעות המילים "דיקטטורה של הפרולטריון אצל מרקס. לא בדיוק הבאת לי מקום בו הוא מציע שאוונגרד מצומצם ישתלט על המדינה. כל תפיסת העולם של מרקס מבוססת על כך שהוא מתייחס לפרולטריון כאל רוב גדול של האוכלוסיה. אתה גולש ליד חנה ולבריה"מ. מרקס חי במאה ה-19 ולמצב שהיה אז הוא התייחס. ודאי שלא ייחס לעצמו כוחות אלוהיים ויצירת תורה קדושה החוזה פני עתיד- את זה עשו חסידיו לאחר מותו. הרויזיה שהציע ברנשטיין נבעה מהפיכתו של הפרולטריון למעמד שיש לו מה להפסיד. התפיסה של מרקס היתה בנויה על מצב מסויים שהוא ראה בו לפרולטריון אין מה להפסיד. כדאי להתייחס לזמן כפקטור רציני בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, בסדר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע כמה זה ישמח אותך, אבל פול ג'ונסון מסכים איתך (הספר ''אינטלקטואלים'' בפרק על מארקס). הוא טוען שבעניין ה''דיקטטורה של הפרולטריון'' הוא לא היה מקורי אלא שאל את הקונספט מלואי אוגוסט בלאנקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איתי? אולי הוא מסכים עם ויקיפדיה, אולי הוא מסכים עם איציק, אולי הוא חולק על שניהם ואולי הוא מגשר בין הגישות. אני לא צד בעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי האחרים איני יודע אבל עם איציק הוא בודאי לא מסכים. לא בהרבה מקומות ראיתי תאור ארסי כל כך של מארקס כמו אצל ג'ונסון (לרבות על הרגלי הנקיון שלו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרגלי הניקיון? האם מרקסיסטים לא רוחצים כלים ולא מנקים בין אצבעות הרגליים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר לא על מרקסיסטים אלא על פריט אחד מתוכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ממש לא רחוקה ממה שמופיע שם ולא כדאי לפרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא נטל כראוי את אצבעותיו, אלא שטף אותן לפי הסדר.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'ונסון- שהוא כותב נפלא - הוא גם שמרן ולא חובב גדול של אינטלקטואלים רדיקלים. רובם מתוארים בספריו בצורות לא מחמיאות. בנוסף, בתיאור שלו את מהלך ההיסטוריה יש לדעתי איזה נרטיב חוזר שלפיו רעיונות רדיקלים כל פעם מסיטים את האירועים ממסלולם ''הטבעי'' אל תוצאות הרסניות. אחרי ההרס שחוללו הרדיקלים, כוחות שמרניים מצליחים להשתלט שוב על ההיסטוריה ולעשות סדר, ואז רעיון רדיקלי חדש מאיים על יציבות העולם וחוזר חלילה (כך לפחות אני קורא את ''ההיסטוריה של הזמן המודרני'' שלו). הוא היסטוריון גדול, אבל אני בטוח שאפשר לתאר את ההיסטוריה גם אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להגיד שהתיאור שלך הוא בהחלט לשון המעטה ביחס לחיבתו של ג'ונסון לאינטלקטואלים (רדיקליים-שמאליים בפרט). (מעניין שהוא עצמו היה איש שמאל (עורך הניו-סטייטסמן הבריטי) ואאל''ט רואה עצמו כאיש שמאל עד היום). לגבי מארקס החלקים הארסיים ביותר של התיאור שכולו ארסי הינם עובדתיים ואישיים. כפי שאמרת, בודאי שהיה ניתן לתאר דברים אלו עם קצת יותר אמפתיה לחולשות אנוש (משהו ממש לא אופייני לפול ג'ונסון) ולהקשר הנסיבתי שלהן. עדיין הם היו מותירים רושם כולל מאוד לא סימפטי. כל זאת כמובן בהנחה שהם נכונים עובדתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית לבחור יש חוש הומר מאד מיוחד אם הוא קורא לעצמו איש שמאל, אבל גם טומי לפיד קרא לעצמו ליבראל. שנית, הפרטים האישיים הם הרבה פעמים פיקנטיים ומעניינים-וגם אינם חורגים מהפרופורציות ההיסטוריות, כשמיכאל הרסגור משתמש בהם. פול ג'ונסון שוכח לפעמים שהוא איננו עיתונאי טורי רכילות אלא היסטוריון.הדבר דומה למוסיקולוג שהיה כותב על תרומתו המוסיקלית של באך ומקדיש חלק גדול מהכתוב לתסביכים ותיאורים פלסטיים מאורח החיים שלו . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנקודה זו אני לא יכול להסכים איתך לגמרי. הפרקים על רוסו, מארקס, הברון ראסל וסארטר, בקריאה ראשונה מתאימים לתאור שלך, מפני שהם מתארים בהרחבה את חייהם הפרטיים של האישים. הפירוט הזה נובע בודאי מסיבות ספרותיות (מה שנקרא היום רייטינג הנובע מן החריגות וההתנגשות החריפה עם המוסכמות החברתיות המקובלות) ולאו דוקא אינטלקטואליות או אידיאולוגיות. יחד עם זאת די ברור שלב ההתקפה של ג'ונסון היא על רעיונותיהם. הוא משתמש בפרטים הביוגרפיים בעיקר כדי להדגים שאורח חייהם סתר את עקרונותיהם (כמו מארקס שהוכיח שהמעסיקים עושקים את עובדיהם והעסיק בביתו עוזרת ללא שכר כלל). בויכוח ישן ביננו הזכרנו את נועם חומסקי. ההתקפה של ג'ונסון על חומסקי שהיא תוקפנית וארסית במיוחד. ברור גם שהעוינות באה ממקום רעיוני. איזכור הביוגרפיה המדעית של חומסקי הכרחי לתיאור הרעיונות שלו ותקיפתם. בפני עצמו התיאור הביוגרפי כאן אינו תורם דבר למתקפה או לרייטינג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך העסיק מרכס עוזרת ללא שכר כלל? מדוע היא הסכימה לעבוד כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז חוץ מעניין העוזרת ללא שכר שמרקס העסיק, אתה מסכים איתי לגבי חוסר הרלוונטיות של העניינים האישיים של חומסקי והחלק הלינגויסטי של הקריירה המדעת שלו. קראתי כמה ספרים של חומסקי שעוסקים בעניינים פוליטיים:הם עומדים בזכות עצמם ומומלצים לכולם לקריאה. נכון שאם חומסקי היה מעסיק ועושק עובדים, היה די קשה שלא להתייחס לזה בהתחשב בגישתו החברתית.לגבי העוזרת שעבדה חינם אצל מרקס:צריך לבדוק את הסיפור אצל ג'ונסון.; | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת אותי. מאחר ולגבי חומסקי לא היו עניינים פרטיים חריגים במיוחד או רלאבנטיים למתקפה על דעותיו, ג'ונסון לא עוסק בהם. הקריירה המדעית שלו מוזכרת רק כאשר היא קשורה לדעותיו ומשרתת את המתקפה עליהן. לגבי מארקס, אין לך כל כך מה לבדוק. עם משפחת מארקס גרה המשרתת ג'ני שלא קבלה בכלל שכר (מלבד מגורים ומזון). בין שאר שירותיה, היא ילדה למארקס בן בשם פרדי. ג'ונסון כמובן אינו שוכח לציין שמארקס שלא הכיר אף פרוליטאר מקרוב הקפיד להתרחק ככל האפשר מן הפרוליטאר היחיד במשפחתו (אותו פרדי) ומעולם לא הכיר בו כבנו. כרגיל, מי שסייע לפרדי ולאמו בשעת הצורך היה אנגלס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על עניין שנאת היהודים ידעתי. אבל לפי התיאור של שוקי ואחרים כאן, לא מדובר רק בשנאה, אלא במשהו עמוק יותר - פחד מצמית אולי, ודמוניזציה קיצונית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם נכנסים לניתוח פסיכולוגי של האנטישמיות הנאצית אני לא חושב שהדמוניזציה הקיצונית נבעה מפחד מצמית, אלא ממשהו אחר לגמרי. המקור לדעתי נבע ממיזוג של אישיות עויינת ופסיכופטית עם רעיונות לאומניים ושוביניסטיים. המיזוג הזה דורש תמיד את האוייב המיתולוגי הדרוש כדי "ללכד" את העם כנגדו. האוייב הזה חייב להתקיים ואם אינו קיים חייבים להמציא אותו (או בד"כ לבחור כל מיני יריבים וליצור מהם יריב אחד דימוני ואומניפוטנטי). אחרי הכל יהודי גרמניה היו משולבים בחברה יותר מבכל מקום אחר. הגרמנים הכירו אותם וידעו שהם אינם דומים לקריקטורה הנאצית שלהם. היה פשוט צורך ללהק אותם לתפקיד ה"עמנואל גולדשטיין" (אוייב העם והמפלגה ב"1984"). דוגמה קיצונית לעניין זה יש בפרשת האותונסיה. כאשר הנאצים ניסו להכשיר את דעת הקהל להמתת-"חסד" של מפגרים וחולים חשוכי מרפא, הם הוצגו כמזיקים לעם הגרמני הבריא והלוחם, אך לא כמרושעים אלא כסובלים. העניין הוצג כהמתת-חסד על רקע הומני. המניע הפסיכולוגי הוא זיהוי ובידוד האוייב כמטרה לעוינות ולאו דוקא פחד אמיתי ממנו. לזה כיוונתי במונח פסיכופטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתאר כאן תהליך שהוא מודע ומחושב או אינסטינקטיבי? והאם נראה לך שגם אותם גרמנים שהאמינו לתעמולה האנטישמית חשו כך - כלומר, לא פחדו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר אינסטינקטיבי והרגש הוא יותר עוינות מאשר פחד. לצורך האנלוגיה: נניח שאת/ה חש/ה שהטלביזיה והתקשורת שולטים בחייך יותר מדי. האם תחוש/י עוינות או פחד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זה ולא זה, אם כי קשה להגדיר מה כן. נראה לי שבעיקר כעס (אם אייחס את השליטה המוגזמת בעיקר לאדם/אנשים מסוימים שעושים את באופן מכוון), וצורך להיחלץ מהמצב הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. באנגלית היינו אומרים - resentment. כמו בהבדל שבין פסיכופטיה לפרנוייה. היתה גם אנטישמיות מן הסוג שדוקא כן הרבו לעסוק בו אצלנו, בעלת גוון של הפחדה (היהודי כאשמאי זקן האונס ילדות אריות, היהודי כקנאי דתי ההורג ילדים נוצרים לאפיית מצות, היהודי כסוחר העושק את האיכרים/עקרות הבית הגרמניים). אבל אנטישמיות מן הסוג הזה (נקשרת בעיקר לעיתון דר שטירמר של יוליוס שטרייכר) עוררה התנגדות ודחייה אפילו בחוגים נאציים בגלל הגוון הפורנוגרפי שלה, אבל בעיקר מפני שהיתה עלולה לחבל באמינות ובהתקבלות של האנטישמיות היותר "מודרנית". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |