בתשובה לנועה ו, 27/06/09 17:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא נהנתי מ''אני קלאודיוס''. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר לטוות בדיות על דמויות ואירועים עתיקים, שכבר לא יכולים להשפיע עלינו. חילו לעומת זאת כותב על העבר המיידי של סכסוך דמים חי וכואב. מעצבן שבמצב כזה מעניקים פרסים לשנאה עצמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רואה, זה מה שמציק לי. לי לא איכפת שיתנו פרסים לשנאה עצמית, אם הוא כתוב היטב. מה שמרגיז אותי זה חוסר ניקיון הכפיים (למראית עין או שלא למראית עין) של השופטים. אם יוסי שריד צריך לעשות פרוטקציה לקרובת משפחה כדי להעניק פרס לספר מלא שנאה עצמית, איזה מין סמולן הוא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו נראה לי כאן לא נכון. לא נראה לי שיוסי שריד עשה פרוטקציה לקרובת משפחה שלו ונתן לה פרס.הפרס ניתן לחילו על אחוזת דג'אני. הוא כתב את הספר ולא קרובתו של שריד. המונח שנאה עצמית הוא לא יותר מהשמצה. גם אני חטפתי לא מעט פעמים שאני מלא שנאה עצמית- אחד המונחים השטותיים, הריקים והמופרכים ביותר. אתה רוצה דוגמאות לשנאה עצמית בעבר ולא אצלנו? אריך מריה רימרק על במערב אין כל חדש וכד'- היו רבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''ניגוד אינטרסים''. זה הסיפור. מאוד פשוט - לא צריך בשביל זה קונספירציה, וגם לא צריך לדבר על שנאה עצמית או לא. רק ללכת לפי הכללים שנקבעו במשפטים פליליים ועל ידי בג''ץ. ולפי הכללים האלה, שריד היה צריך לפסול את עצמו מדיון בספר, והירשפלד על אחת כמה וכמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרא את המאמר הבא - דני זאק "מנבא" מי יזכה בפרס, בחזון מרחיק ראות המתבסס על המשפט הסתום הבא מאת כבוד יושב הראש: "בין הספרים שראו אור השנה, הייתי בוחר בספרו של אלון חילו 'אחוזת דג'אני"'... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לשנאה עצמית או לא, נכון שחילו הוא מקבל הפרס (וגם מחזירו, כנראה) אבל ורבין הקוזינה כתבה עליו מכתב מביך ממש לכל דיכפיני ההשפעה הספרותית בארץ. כך שאפשר לדעתי לייחס לה עניין אישי בספר שאינו נופל בהרבה מזה של חילו עצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הפרסים יש מכתבים מביכים כאלה. ההרגשה שלי היא- לא יותר מהרגשה- שהדיונים על הפרס היו ספרותיים נטו. הרבה סופרים הוציאו את ספריהם בהוצאות שונות, הם מכירים אחד את השני ולמעשה צריך היה לא לתת לאף אחד לשבת בצוות השופטים. נכון שעל פניו נראית כאן בעיה. התחקיר של מעריב והתבטאויות נוספות ייחסו לשריד מניעים נפוטיסטיים בשיקוליו למי להעניק את הפרס. צר לי; זה לא נראה לי. אבל לאור כל "השמחה" שקשורה לפרס-עדיף שיבוטל. הבדיחה בסוף היא שמפעל הפיס הופך להיות שומר היושר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. המכתבים נכתבו לפני המועמדות לפרס, והם בהחלט לא אופייניים ליחסו המקובל של עורך ספרותי לספרים שבעריכתו. גם אם הוא בשיא ההתלהבות האקסטטית. גם אם הוא ירד מהפסים ממנה כבדה של שכרון סיני או משהו. והזכרתי את העניין פשוט כי הוא מעיד על כך שהאזכור הסתמי לפיו אחייניתו של שריד הייתה העורכת שהספרותית של חילו איננו מתאר בדיוק את כל התמונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התייחסתי למכתב של הקוזינה כי עד כמה ששמעתי, המדינה שלנו בנויה על קשרים ופרוטקציה וכל מי שיכול- מנסה להשפיע. השאלה כאן מתייחסת למושפע. מה שהבעתי במה שכתבתי זה רק את התחושה שלי. לאור כל מה שפורסם ביחס לפרס, טוב שביטלו אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מן הראוי היה שיבטלו את כל הפרסים הספרותיים. בכל מקום בו יש פרס הוא יוצר מייד תעשיה שלמה של שתדלנויות ואינטריגות שאין לה דבר וחצי דבר עם ערך יצירתי אמיתי (גם לפרס נובל יש מי שמריצים מועמדים, וצריך לדעת בדיוק איך לעשות את זה אם רוצים לתת למועמדים סיכוי). השיקולים למתן הפרס הם לא פעם שיקולים פוליטיים (לאו דווקא במובן של הפוליטיקה "הגדולה", כמו אולי פה; גם במובן של הפוליטיקה הקטנה הפנימית - סיעות של יוצרים/מבקרים/עתונאים שקשורות ביניהן, תיקון מה שנדמה כעיוותים משנים קודמות וכיו"ב). גם לאחר חלוקתו הוא תמיד נגוע בלחישות מרושעות ורגשות קשים מבין אלה שציפו לקבל אבל לא זכו (במקרה הזה פשוט זה צף למעלה והגיע לתודעה הצבורית), ואחרי כל זה - לא ברור איזו מטרה חיובית הפרס כן אמור לשרת. אגב, הדברים נכונים לא רק לפרסים ספרותיים. מי שעקב, למשל, אחרי האופן שבו התיחס לאהוד אולמרט (ולאלה שפעלו נגדו) העתונאי המשפיע נחום ברנע לאחר שקיבל מידיו את פרס ישראל יודע שגם הפרס הזה עלול להיות מזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האין זה טיעון טהרני מידי התקף ליותר מידי עניינים? הרי בכמעט כל עניין בו עוסקים בני האדם גובר חלקם של העניינים לא ענייניים על זה של העניין. האם נבטל את כולם בשל כך? אולי השאלה היא, במקרה זה, מדוע כן צריך פרס כזה. לדעתי חשוב שיהיה פרס כזה לסופרי ישראל, מסיבות שאולי מישהו אחר יפרט ולמרות קשיי לידה. אפילו הייתי מגדילו פי עשר. מפעל הפיס יכול וצריך להרשות זאת לעצמו. או אז נראה קנאת סופרים במלוא הדרה (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוב התחומים זה בולט פחות מאשר כאן. ברוב המקצועות, למשל, יש אפשרות לקידום על בסיס מקצועי, בעקבות ותק וכו'. בתחום הספרות אין קידום; אלון חילו ועמוס עוז שניהם "סופרים". לכן המאבק על כיבודים הוא הרבה יותר חזק - הכיבודים הם הדרך היחידה להראות מי "מוצלח" יותר ממי וגם אחת הדרכים היחידות להרוויח משהו מכל הענין. חוץ מזה, מי שמכיר את התחום יודע שהקליקות בו הן תופעה מוכרת היטב והבצה הזו שורצת תככים; אני שומע מדי פעם קצת סיפורים על כך מסופרת שיש לי הכרות איתה ומופתע כל פעם מחדש. בקיצור, אין לי בעיה לתמוך בסופרים אם יימצא מנגנון שינתק את התמיכה הזו משיקולים אישיים - אבל פרסים הם לא המנגנון הנכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי אורבך מציע יבוא שופטים מתאילנד (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3741228,00.h...). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שזה אחלה פתרון. בזמן שלוקח לחמישה שופטים ישראלים לבחור בין חמישה ספרים, תאילנדי אחד היה מספיק לטפל בשלושים ספרים - והוא אפילו לא היה מתלונן שכל הזמן מחפשים אותו. כמובן, הבעיה היא שאותו באמת מחפשים; איך שהוא היה יוצא מהטקס היו תופסים אותו שלושה שוטרים ומעלים על המטוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיתון הארץ של סוף השבוע האחרון סופר על שני זוכי פרס נובל שישבו בועדה שהחליטה לתת להם את הפרס. שוודים, נו, מהם אי אפשר לצפות לנורמות כמו אצלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני יודע את החוק, אך זה דודי. הבנת? שתוק!". אמר העכבר חבר-המועצה לעכבר שהעיר על כך שבמועצה חבר עכבר קצוץ זנב, בניגוד מפורש לתקנון. מתוך "מועצת העכברים", משלי קרילוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. "במערב אין כל חדש" הוא ספר אנטי-מלחמתי, לא אנטי-גרמני. ב. בדקתי ולא מצאתי אי-אמיתות בולטות1 ב"במערב אין כל חדש". 1 ליתר דיוק, לא מצאתי אי-אמיתות כלל, אבל איני מומחית לגרמניה במלח"ע. אי-אמיתות בולטות כמו עניין עזריאלי, שרונה ומר מרגליות, שיכול למצוא כל אדם שיודע לקרוא ויש לו ידע כללי בסיסי - אין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שהספר איננו אנטי גרמני. הבאתי אותו כי האשימו את המחבר בהעדר פטריוטיות ובשנאה עצמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהבחינה הזו הספר של יוסי שריד "לפיכך נתכנסנו" יותר מעניין. לפחות בקריאה ראשונה לא מצאתי עובדות אי־דיוקים צורמים מדי. לא קראתי קריאה שניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באחד הסיפורים של ראשית שנות החמישים, על השילומים אא"ט, הוא כותב על בגין ש-15 שנים לאחר מכן ילווה באופנועים מתוצרת גרמניה, וצריך להיות 25 שנה. שלחתי לו הודעה על כך דרך הפרופיל שלו בקפה-דה-מרקר, אבל הוא לא ענה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה: היו שם כל מיני עובדות שלפחות בקריאה ראשונה לא נראו לי לגמרי נכונות. הוא לא לגמרי נצמד לאמת. אולם לא הצלחתי לתפוס אותו מייד בשקרים גסים כמו את אלון חילו. לכן הסיפורים באופן כללי יותר אמינים (והמלעיזים יגידו: השקרים יותר אמינים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ערוץ ישראלי כלשהו היה מחליט לעשות סידרה על הורדוס, היינו חווים הרבה רעש מהאגפים הדתיים. מה שאלון חילו עשה הוא לגיטימי - הוא לא רק התבסס על דמות שהייתה קיימת אלא גם על מעשיה, ולספר את האמת המוצנעת זו לא שנאה עצמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת המוצנעת? מי מצניע את העובדה שהיה אדם בשם חיים מרגליות קלווריסקי ביפו באותה תקופה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד. פחות נוח להודות שהציונות הייתה כרוכה גם בנישול אנשים מאדמתם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד ספר שצריך להכתב על: * טרוריסט בשרות האצ"ל. * טובח בערבים בזמן הנכבה, ואף מפאר זאת בשירים. * ובשביל הצד המיני הזול: פרשיות מיניות כלל אינן זרות לו. למי התכוונתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי אבנרי, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף ירד לי האסימון למה יוסי שריד בחר בספר כראוי לפרס: הרי לשריד יש (היה?) בית במושב הנקרא על שמו של קלווריסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האמת המוצנעת"? היה אדם בשם קלווריסקי. לא היה שום דמיון ביננו לבין הדמות שמוצגת אצל חילו. חילו לא התבסס, כמסתבר, על החומר ההיסטורי הרב שיש על ח. קלווריסקי (שהיה, אגב, ממקימי 'ברית שלום'); הוא סתם המציא משהו. אין פה שום "גם על מעשיה", ואין פה שום "אמת מוצנעת". יש פה רק התלהבות, לא לגמרי רציונלית, מתקיעת עוד מסמר בארון הציוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך אתר הסופר: "קלווריסקי היה יותר מכל איש מעשה, והוא הקדיש את חייו לשתי מטרות סותרות: האחת, קנייה מסיבית של קרקעות מידי ערבים תוך נישול האריסים שישבו עליהן (אם כי קלווריסקי היה הראשון לתת פיצוי כספי לאריסים); והשנייה, פעולה נמרצת לקידום ההידברות ויחסי השכנות הטובה בין יהודים לערבים בארץ ישראל. קלווריסקי נקט לא פעם דרכים יצירתיות, ואף ערמומיות, כדי להגיע לאותה שכנות טובה - למשל, במתן שוחד לבעלי עיתונים ערביים כדי לפרסם מאמרים בשבח הציונות." אלון חילו עשה כאן דבר לגיטימי בהחלט: בהתבססות על החומר ההיסטורי האמיתי (ולא הגירסה הממלכתית המיופה והמצונזרת) הוא בנה סיפור שמראה תמונה היסטורית קיימת שמשפיעה עלינו עד היום. הוא בוחן את הסיפור ההיסטורי הן על ידי ראייה ריאליסטית (ולא הירואית) של דמות החלוץ והן ע"י חזרה לשורשי הסיכסוך (והימין הוא זה שאוהב להזכיר לנו שהסיכסוך הישראלי-ערבי התחיל עוד הרבה לפני 1967). בכך הוא תורם לראייה מורכבת יותר של תולדות הציונות (שבהחלט לא מחייבת קבלת השקפה פוסט-ציונית) וכל ההתקפות עליו נובעות משמרנות וצביעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר הסופר! אה! זה מקור לא משוחד ומהימן. שאפילו הוא מאשים את קלווריסקי בלא יותר מקנייה חוקית של אדמות מבעליהן (!) תוך פיצוי כספי (!) של האריסים - דבר שלא נעשה בידי אף אפנדי תורכי הידוע לנו. (ויותר להזכיר, למשל, שבתקופה בה הגיע קלווריסקי לארץ, לא הייתה שום נחלה ערבית במקום בו כיום עזריאלי). בקיצור, אלון חילו תפס לו את פקיד ייק"א (שעלילותיו מתועדות גם בארכיונים, לא 'הגרסה הממלכתית' שבקושי הקדישה תשומת לב לבר-נש), ובנה עליו, מן הסתם אחרי מחקר מעמיק שכלל ביקור ביישוב בגליל וקריאת וויקיפדיה, פיקציה פוליטית אנכרוניסטית שמשרתת את הרעיון שלו. וגם את שלך, לכן מן הסתם אתה סובר שזה לגיטימי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כן. יש מה שנקרא ''חירות האמן''. סופר יכול להתבסס על חומרים מציאותיים ולהשתמש בהם ככל העולה על רוחו כל עוד אינו מסתיר את העובדה שיצירתו בדויה ואם כוונתו לקדם אג'נדה פוליטית כלשהי, זו זכותו הלגיטימית. ומי שזה מפריע לו, שיכתוב ספר אחר עם אג'נדה שונה במקום לנסות לסתום פיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לפני רגע אמרת ש"אין כאן המצאות שלא היו קשורות לדמות ההיסטורית", ועכשיו זה "חירות האמן"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. חירות האמן בהמצאות שאכן מבוססות על הדמות ההיסטורית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אם אני כותב ספר על ארז לנדוור, שמאלן שבמסתורין חבר ב'כהנא חי' ואונס ערביות להנאתו, אז יש לי חירות האמן כי באמת יש ארז לנדוור שבאמת שמאלן, ואני בא לומר דברים מורכבים על המציאות הציונית-מנשלת והעובדה שיש שמאלנים שהליכותיהם לא תואמות את השקפותיהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייתי עושה מעשים שאפשר לבסס עליהם סיפורים כאלה, זה היה לגיטימי. קלרוויסקי אכן נישל אריסים מאדמתם והיה מעורב בעימות עם הערבים מראשיתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חי במדינה שנבנתה לדבריך על נישול. הפרטים הקטנים פחות חשובים לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין השאר היה כאן נישול ומי שלא רוצה להיות עיוור מדעת למציאות ההיסטורית חייב להכיר בכך. ''חירבת חיזעה'' היא לא יצירה דימיונית. השיפוט המוסרי והפוליטי נתון לשיקול דעתו של כל אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצירה דמיונית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יצירה דמיונית במובן של לא מומצאת מראשו הקודח של המחבר אלא לקוחה מהמאורעות בימיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לפני שניה אמרת לנו שיש שם "חירות האומן". האם חירות האומן מתבטאת בבחירה איזה *עובדות* להציג ואיזה לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. זה דבר שקיים בכל יצירת אמנות ללא שום הקשר פוליטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא. כשסוויפט כתב על בן אדם בשם גוליבר שנסע לארץ בשם ליליפוט הוא לא כתב על *עובדות*, הוא לא כתב סיפור היסטוריה, הוא כתב מדמיונו, וחירות האומן התבטאה בשימוש בדמיון. לעומת זאת, כשצ'רצ'יל כתב על מלחמת השושנים, הוא כתב על עובדות, הוא כתב סיפור היסטורי, וחירות האומן התבטאה בבחירה איזה עובדות להציג ואיזה לא. כששייקספיר כתב על ריצ'ארד השלישי, הוא לא כתב על *עובדות*, הוא לא כתב סיפור היסטוריה (למרות שהדמות כן התקיימה בהיסטוריה), הוא כתב מדמיונו (תוך כדי שימוש בידע היסטורי), וחירות האומן התבטאה בשימוש בדמיון. אלון חילו - שייקספיר או צ'רצ'יל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוויפט כתב סאטירה על החברה האנגלית של זמנו והחומרים שעליהם התבסס לא היו מאורעות ספציפים אלא מוטיבים מסוימים שבהם מצא לנכון לטפל. ולשאלתך - יצירתו של אלון חילו קרובה יותר לזו של שייקספיר והוא מעולם גם לא התיימר לכתוב ''היסטוריה'' אלא סיפור המבוסס על ההיסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אז, עכשיו אולי כדאי לנסח את תגובה 514693 מחדש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שייקספיר!? לא הגזמת בכלל. חוצמזה, שריד איבד אצלי הרבה נקודות כשהוא השתלח בשפת ביבים בגלעד צוקרמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שהגזים היה האלמוני מתגובה 514718. אני מניח שגם ההשוואה לצ'רצ'יל היתה מזעזעת אותך באותה מידה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לזכותי יאמר שעדיין לא קראתי אף אחד מהם (חילו, צ'רצ'יל או שייקספיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שההשוואות לא כ''כ ''מזעזעות'', אפשר להגזים פה ושם, אבל הספר של חילו פשוט כתוב גרוע ויומרני. לפני שנגשים לניתוח מטא-ספרותי צריך להנות מהספר, ומבחינה הכתיבה הספרותית הוא פשוט גרוע (וזה חבל כי הרעיון עמצו יפה, אם כי הוא דורש מידה רבה מאד של השהיית המציאות). במקרה יצא לי לקרוא את חילו אחרי תמול שלשום והפער היה חריף מדי, חילו יצא כמכונאי מלאכותי של מלים שקורץ ליומרנות של קהל מאד מסוים שיש לו, אני מניח, קווי מתאר גאוגרפיים וחברתיים ברורים מאד, יאפים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא השוויתי בכלל לפי איכות סיפרותית אלא לפי גישה יצירתית. מבחינה זו, אחוזת דג'אני נוצר ע''י אותה גישה של המחזות ההיסטורים של שייקספיר (למשל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. אני משערת ששירתת בצה"ל? אז אפשר לכתוב סיפור עליך, שבשירותך הצבאי, נכנסת לשכם ולחברון, עברת בית בית, ודפקת כדור בראש לכל ילדה בת 4 שמצאת, ולפני כן אנסת את אחיה לעיניה. לגיטימי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כבר התאור החלופי השלישי של ארז בדיון הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כנראה אין עשן בלי אש! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שירתתי בשטחים הכבושים אבל אם כן, זה היה משעשע לכתוב *עלי* סיפור כזה. מזכיר לי את העונה הראשונה של "גולשים בזמן" שבה באחד הפרקים מגיעים הגיבורים לעולם שבו קונארד בייניש, חברו השמאלני של קווין, הוא יו"ר צעירי המפלגה הרפובליקנית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל מקרה, זו כמובן היתה היסטוריה חלופית ולא אקסטרפולציה של דמותי, השקפותיי או מעשיי. (להבדיל מגיבורו של אלון חילו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע? משום שלא שירתת בשטחים? אז מה. מרגליות גם לא ניסה להשתלט על אחוזת דג'אני, הואיל ולא היתה כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי אני לא סאדיסט שחלום חייו הוא לרצוח ערבים. מרגליות נישל לא מעט אנשים מאדמתם והאקסטרפולציה הספרותית לגיטימית ומשרתת מטרה ספרותית (ולא רק פוליטית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? אם את אחד מאנשי ברית שלום, שחתר להקמת מדינה דו-לאומית, שהקים בית ספר לילדים ערבים בג'עוני, שפיצה את האריסים שאת אדמותיהם קנה - אפשר להפוך למה שחילו הפך את מרגליות, למה אי אפשר להציג אותך כסאדיסט שחלום חייו הוא לרצוח ערבים? חירות אמנותית. אקסטרפולציה ספרותית לגיטימית לחלוטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את הספר? הגיבור לא מוצג כנבל חסר מצפון אלא כאדם שלא מודע להשלכות של מעשיו. בכך ביקש חילו לאפיין את הציונות בכלל כסכיזופרנית ובעלת מוסר סלקטיבי. מטרה פוליטית כמובן אבל כאמור לגיטימית (ולאו דווקא רחוקה מהמציאות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאי אפשר להציג את ארז כסאדיסט כזה? אפשר ואפשר. למעשה אפשר להציג כך את כולנו, ולא רק כבדיה ספרותית אלא כטענה אודות המציאות הקיימת במדינה היום. לא רק זאת - למעשה מי שיכול להציג אותנו כך הוא כבוד השופט בדימוס אהרן ברק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בשטחים הכבושים, בסדר. אבל שירתת איפה שהוא בצבא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אז מה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה ראשונה של הספר נוצר רושם שהוא מבוסס על מסמכים הסטוריים. הכותב בהחלט טרח לנסות להסתיר את העובדה שיצירתו בדויה. אם כי זה כמובן עדיין בתחום החרות הספרותית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שנתקלתי לי בענייני קלווריסקי לפני כמה שנים בארכיונים, אולי אטרח בהזדמנות ואשווה ביניהם לספר. מה שבטוח, בנתיים אני מייחס לו אותה רמת מהימנות כמו לטענה שבזמן קיום המושבה הטמפלרית שרונה בכלל הייתה שם נחלה ערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחוזה שנמצאה על אדמות שבמציאות היו אדמות שרונה, אינה ''חירות אמן''. לא יותר מאשר כתיבת ספר שמתרחש במלחמת העולם השניה, ובו מתואר איך ספרד כבשה את איטליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנו ז'אנר ספרותי שלם של היסטוריה חילופית: הארמדה הספרדית הביסה את אנגליה האליזבטנית, צבא הקונפדרציה ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית, הנאצים ניצחו במלחמת העולם השנייה וכו,. סיפרו של חילו אינו כזה כלל וכלל. הוא מתבסס על עובדות ידועות לגבי גיבורו ומפתח את העניין בהתאם לצרכיו. בכך הוא דומה למחברי ספר בראשית והומרוס שכתבו סיפורים מומצאים על דמויות ארכיטיפיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי לדרמה היסטורית, מבחינה זו, ולא להיסטוריה חילופית. מר מרגליות היקר מהספר אינו ארכיטיפ - הוא דמות היסטורית קיימת מההיסטוריה הקרובה. יש עליה חומרים. ומה שסופר כותב עליה בשם החירות האמנותית, אינו יכול להיות שונה בהרבה ממה שאירע בפועל. הוא יכול למלא חורים ריקים. הוא יכול למתוח פה ושם. הוא לא יכול להפוך אותה לאנס, אם היא לא היתה. ולגוזל קרקעות, אם היא לא היתה. בטח ובטח שהוא לא יכול להפוך אותה לגוזלת קרקעות שלא יכלה לגזול כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שום עובדה בספר היא לא משהו שלא היה במציאות. לא מסופר שם שקלריוויסקי גזל אדמות בכוח או במירמה אלא שקנה אותן תוך כדי נישול האריסים שלהן. זו עובדה היסטורית. השיפוט הפוליטי של המחבר הוא עניין לגיטימי הנובע מהעובדות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אלה קרקעות שבכלל לא היו בבעלות ערבית! זו עובדה היסטורית! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מי היו האפנדים? למי שילם מרגלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרמנים, כמובן. ומרגלית מן הסתם לא שילם להם, כי מרגלית לא ניסה כלל לקנות את האדמות הללו. למה לו לנסות להתיישב שם? אבל לחילו התאים לתקוע את מגדלי עזריאלי בסיפור, ולכן הוא הכניס אותם, מבלי לעשות תחקיר כלל, או ליתר דיוק - עם תחקיר בהסתמך על "זוכרות". ואנחנו יודעים כבר כמה אפשר לסמוך על הממצאים שלהם בעניין. על סמך זוכרות הוא בטח הניח שסרונה היתה כפר ערבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא משנה. ברחבי הארץ היו אדמות ערביות שפלחיהן נושלו. ההתמקדות הספציפית באדמת עזריאלי אינה מעלה ואינה מורידה דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני, אנחנו מדברים פה על אדם ספציפי - לא על אחרים, ועל נחלה ספציפית, ולא על אחרות. ההתמקדות הספיציפית באדמת עזריאלי מכוונת - סופר לא קובע עלילה במקום מסויים סתם כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה סיפרותית אינה ספר היסטוריה והיא לא מחויבת לדייקנות מקסימלית של העובדות. הגיבור אכן מייצג את כלל ההתישבות הציונית ואחוזת דג'אני את אדמות הערבים בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם יצירה ספרותית מחוייבת לדיוק בעובדות הבסיסיות, ובראש ובראשונה היכן הסיפור מתרחש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאו דווקא. המשחק עם העובדות הוא חלק מחרות האמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיוות של עובדות בסיסיות אינו חלק מחרותו של האמן. אתה כותב סיפור היסטורי - הצמד לעובדות. המצא את החללים החסרים, אבל למה שידוע - הצמד. אם אתה רוצה לכתוב סיפור על נישול הפלשתינים בידי המתיישבים היהודים ורוצה בחירות מירבית - הואל והמצא דמות, ואל תבחר דמות היסטורית קיימת וידועה, והואל והמצא כפר, ואל תבחר בשטח שבו לא היה כפר ערבי כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד ידוע לכולם שהסיפור לא אמיתי ורק מתבסס על מה שהיה, זכותו של המחבר לבחור את החומרים לסיפור כראות עיניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני בחמש המהדורות הראשונות הספר הוצג ע''י חילו כתרגום מיומניהם של צאלח וקלווריסקי. ועובדה היא שמדריכי סיורים כבר אומרים ליד עזריאלי ''פה היתה אחוזת דג'אני''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרונה שכנה במיתחם הקרייה היום. מגדלי עזריאלי נמצאים מולה ויתכן מאוד שהאדמה היתה בבעלותו של ערבי עשיר. גם אם זה לא היה כך, זכותו של אלון חילו לשנות את העובדות לצרכיו כל עוד ידוע שלא מדובר בהיסטורי אמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שרונה שכנה במתחם הקרייה של היום, ושדותיה השתרעו על אלפי דונם סביב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא אם זה באמת "ברור לכולם" ובפרט לאחד, ארז לנדוור, שהצהיר: ""חירבת חיזעה" היא לא יצירה דימיונית" והמשיך: "לא מומצאת מראשו הקודח של המחבר אלא לקוחה מהמאורעות בימיו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השם "חרבת חיזעה" הוא פרי המצאתו של המחבר - המאורעות דווקא לא. המאורעות שעליהם מבוסס הסיפור הם מהחיים, מחוויות שחוו על בשרם המחבר ובני הדור ההוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו גירושים יזומים כענין שיטתי במלחמת העצמאות ולכך התכוונתי שאמרתי שס. יזהר התבסס על המציאות גם אם סיפורו דמיוני. כך גם המקרה של אלון חילו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות היא דווקא כן חלק - אבל אם הוא מצהיר שזו 'היסטוריה חילופית'. העמדת פנים שהוא מתבסס על היסטוריה אמיתית, כאשר איננו - היא לא חלק מזה. זה לא העניין של חירות: זה עניין של יושר. מה שמזכיר לי שיר ידוע למדי על דמות אמיתית וקורותיה, אפעס, הלא-כל-כך: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראו רשימתה של ההיסטוריונית אביגיל יעקבסון: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצויין, ומדובר פה על דברים שכבר דנו בהם, כגון האם קניית קרקע בכסף היא נישול האריסים שחיו עליה. ואגב, ממש מחוכם מצד הארץ לכתוב על קלווירסקי, ולשים תמונה של פליטים מ-1948. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומרת שפעם אחת מספיקה בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז גם הבחירה לקרוא לגיבור 'קלווריסקי' ולא 'ארז לנדוור' איננה משנה דבר. מעתה אמור: אחוזת דג'אני מספר את עלילותיו של ארז לנדוור והילד צאלח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חירות האמן היא צד אחד של הספיור. הצד האחר הוא פגיעה ברגשות הציבור. אינני יודעת לגבי ספרו של חילו - לא קראתי אותו - אבל במקרה של המחזה של מוטי לרנר על חנה סנש, נראה לי שהיה שם עיוות קשה מאוד. גם במחזה וגם בפסק הדין. אני זוכרת שכששמעתי על כך ממש ממש התחשק לי שמישהו יציג מחזה על השופט היקר שישב שם ויראה אותו אונס ילד בשעה שהוא יושב במשפט של אנש פדופיל ושולח אותו לשנים רבות בכלא. גם זה על חשבון החרות האמנותית. - | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברישא את מדברת על רגשות הציבור, אבל בסיפא את מנסה להמחיש פגיעה באדם פרטי. באופן מעניין במידת מה, זה היה ההבדל בפסק הדין בין גישתו של השופט ברק, שבחר להתייחס לשאלה הציבורית ודחה את עתירת הפסילה, ובין השופט חשין, שבחר להתייחס לעניינה הפרטי של משפחת סנש, וקיבל את העתירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק אבל אתה גם טועה:). כשכתבתי את תגובתי חשסתי על עניין זה, ובדיוק בגללו הוספתי את תחושתי האישית בעניין. כיוון שאינני נמנית על משפחת סנש, מקורביה או מכריה, אני נוטה להניח שלא הייתי היחידה בהרגשתי הקשה ביחס למחזה ולהחלטה להתיר את העלאתו. קרי, סביר להניח שיש ציבור רב למדי שחש בדיוק כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פגיעה ברגשות הציבור היא מונח נזיל ובעייתי. ההכרח לעבור טכסים דתיים שונים, גם הוא פגיעה ברגשות ציבור מסויים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון של ''פגיעה ברגשות הציבור'' הוא בעייתי כי כל השקפה לא מקובלת נופלת לקטוגריה הזאת וניסיון לקבוע כללים וסייגים מוביל למקארתיזם. אמיל זולא ''פגע ברגשות הציבור'' הצרפתי כשפירסם את האני מאשים שלו. מרטין לותר קינג ''פגע ברגשות הציבור'' הדרומי כשהפגין נגד מדיניות ההפלייה של דיקסי. הציבור הישראלי נוטה ''להיפגע'' כשמדובר בסיכסוך הישראלי-ערבי ומוצגת תמונה שלא מחמיאה לו במקום להתעמת עם הגישה הלא נוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדוגמאות שנתת נתייחסות להבעת דעה/עמדה שאינה נוחה לציבורים מסוימים. כל ההפגנות שהשתתפתי בהן פגעו ברגשותיו של ציבור מסוים. לו אסרו על קיומן זה היה ודאי מקארתיזם. מוטי לרנר הכניס שקר בוטה למחזה שלו כל חנב סנש. זו איננה הבעת דעה. את ספרו של חילו לא קראתי ואין לי מה לומר עליו. אם מגדלי עזריאלי עומדים על קרקע שהייתה ערבית או לא נראה לי לא רלוונטי לשום דבר: מספיק בניינים יהודיים עומדים על קרקע ערבית במקורה. אם יש בספר שקר עובדתי ממש על קלווריסקי שהוא גם פוגעני זה נראה לי בעייתי. אחרת? בהחלט לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספר מתבסס על מעשיו ההיסטורים של קלווריסקי (בלי לדייק בעובדות ההיסטוריות וזו חירות האמן) ולכן אינו הוצאת דיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך הוא נשמע לי כשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמיל זולא ומרטין לותר קינג לא לקחו עובדות היסטוריות ועיוותו אותן, בשם האידיאל או החופש האומנותי, כך שההשוואה לא במקומה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |