בתשובה לאיילת, 22/07/08 5:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חוקי הסמים נועדו כביכול להגן על החברה ולמנוע מהפושע לפגוע בעצמו, לכן חוק האחד למאה משרת את האינטרס הזה ואי אפשר לראות בו הפליה. קוקאין יקר בהרבה מקראק (שהוא גרסת freebase שלו, אבל השימוש בעישון גורם להשפעה קצרה וחזקה יותר, מה שמאפשר להפיק יותר מנות מאותה כמות חומר), פועל יוצא הוא שמי שמחזיק קוקאין לשימוש עצמי, לא סביר שהוא פוגע בחברה כדי לממן אותו (יקר מדי, קשה לממן את זה משוד זקנות). להבדיל, קראק הוא סם רחוב שנצרך ע"י חברי כנופיות ונרקומנים, שכן פוגעים בחברה כדי לממן את ההרגל (תעשיית הקראק מהווה מקור הכנסה חשוב לכנופיות, שנלחמות על אזורי שליטה. חלק ניכר מהפשע מקורו בצורך לממן את הקניה). שחורים נפגעים יותר מחוקי הסמים לא בגלל שסימנו אותם כיעד (לפחות לא בהקשר הזה), אלא בגלל שהרגלי הסמים שלהם מעידים כאן על אופי עברייני שהתביעה מבקשת לתקוף דרך הרגלי הסמים. מעצר על החזקה הוא דרך נוחה להעיף מהרחוב פושעים קטנים שאין את המשאבים לשפוט אותם על דברים אחרים (כאן המקום להזכיר שאל קאפונה הלך לכלא על עבירות מס). פלא שהתובע מבקש עונש כבד יותר לחבר הכנופיה המקועקע עם העבר הפלילי מלאיש העסקים עם העו"ד ? מי מהם לדעתך נתפס על קראק ? לגבי הסטטיסטיקה, כמות היושבים בבתי הכלא היא לא אינדיקציה לכמות הפושעים, אבל היא מאוד אינדיקטיבית לגבי כמות היושבים בכלא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכימה איתך לכתחילה שראוי לאסור אנשים בשל ה"אופי העברייני" שלהם, ולא בגלל מעשים שעשו. אם הם החזיקו סם - עבירה אחת. אם הם פרצו וגנבו - זו עבירה אחרת. בעיני פסול להשתמש בסוג אחד של עבירות כמסמן לעבירות אחרות ועל כן לכלוא אנשים כי "ממילא הם מבצעים גם עבירות אחרות". באותה מידה אפשר לומר שצריך לכלוא את כל מי שמטיל מימיו בגנים ציבוריים (שזו אכן עבירה) כי סביר להניח שהוא הומלס ולכן מבצע גם עבירות אחרות. בנוסף, לחלוטין לא הבנתי מה ניסית לומר במשפט האחרון. אם הישיבה בכלא אינה מסמלת שום דבר אחר, מדוע אנחנו צריכים להתייחס אליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעולם מושלם את צודקת, אבל העולם שלנו הוא כל כך רחוק ממושלם, שהמחוקק יוצר את הכלים לתייג ולכלוא עבריינים על עבירות שקלות לאכיפה, למען הסדר הטוב. כך למשל נשיאת סכין או כלי פריצה היא עבירה, לא נדרש להשתמש בכלי הפריצה, מספיק שהוא ינשא ובלי הסבר מספק. החזקת כלים לייצור סמים זו עבירה. כל השיפוט של משתמשי סמים הוא כלי לטיפול בעבירות אחרות, הרי מה ההגיון להכניס לכלא (איפה שיש סמים קשים) לשלוש שנים מישהו שהחליט לעשן ג'וינט ולכל היותר פגע קצת בעצמו (העונש המקסימלי על שימוש עצמי) ? מעבר לכך ישנו הרקע של הנאשם, שתמיד משחק תפקיד בהערכת הנזק שהשימוש גורם לחברה. הרקע הזה בד"כ יטיב עם משתמש הקוקאין לעומת הקראק. לכן חוק המאה הוא לא חוק מפלה נגד שחורים, הוא חוק מפלה נגד פושעים, בדומה לחלק ניכר מהחקיקה. במשפט האחרון אמרתי שהישיבה בכלא רלוונטית לישיבה בכלא, כשאחד מחמישה עשר גברים שחורים נמצא בכלא, זה לא חשוב אם שיעור הפושעים השחורים מיוצג שם ביתר. כמו שכותב המאמר ציין, עבור חלק גדול מאוד מאוכלוסיית השחורים בארה"ב, כלא ופשע זה חלק מהחיים, הם מכירים אנשים שנמצאים מאחורי סורג ובריח וכנראה גם אנשים בדרך לשם. זו הסטטיסטיקה הנכונה בהקשר הזה, להבדיל מעמידת שיעור הפושעים באוכלוסיות, שצריכה להעשות בכלים אחרים. *הח"מ דווקא מתנגד לכל הגבלה על שימוש בחומרים משני תודעה במבוגרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה שהעולם אינו מושלם אינה סיבה שהמחוקק יקבע עבירות שאינן צודקות. במיוחד במישור הפלילי - שבו המדינה מפעילה אלימות ישירה כנגד הפרטים - שאלת ההצדקה והלגיטימיציה צריכה להיות קריטית. באופן ספציפי - כל ההצדקות שלנו לענישה מדברות על כך שאנחנו מענישים פושעים בגלל *המעשים* שלהם. לא בגלל האופי העברייני שלהם או הסיכוי שיבצעו עבירות אחרות. אם לא נתעקש על זה, אנחנו מתקרבים לכך שפשוט נכניס אנשים לכלא על כך שהם "נרקומנים" או "אלימים". חשיבה כזו, שלא דורשת את המעשה הבלתי-חוקי, חותרת בעיני תחת הלגיטימציה של המדינה להפעלת אלימות. לכן - אפילו אם נסכים שמותר למחוקק לקבוע עבירות החזקה, העונש עליהן צריך להיות מינימלי ביותר (כמו שאכן העונש על החזקת כלי פריצה). העונש צריך לשקף את חומרת המעשה הספציפי של ההחזקה. לא את העובדה שיש לו קשר חזק לביצוען של עבירות אחרות. (למען ההגינות, כדאי לציין שישנם, במיוחד החל מהחצי השני של שנות ה-90, יותר ויותר חוקים שסוטים מההגדרות המסורתיות של העבירה הפלילית ומענישים על מה שקשה להגדיר אותו כ"מעשים ספציפיים". אני חושבת שהם פסולים ולא לגיטימיים, אבל המחוקק בארץ ובמדינות אחרות לא מסכים איתי. (אני מקווה, כמובן, לשכנע אותו בצדקת דרכי...)) *הח"מ חושבת, באופן כללי, שקרימינליזציה היא דרך גרועה ביותר להתמודד עם בעיות חברתיות, ושהיא הפכה להיות פופולרית מסיבות רעות. הבעייתיות שלה בולטת במיוחד בעבירות סמים, שלגביהן היא באופן מובהק פשוט לא עובדת, ולכן תומכת נלהבת בדה-קרימינליזציה של סמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני בעיקר מסכים איתך, אבל אנסה להקשות קצת: האם את במקרה אוחזת בשילוב הדעות הפופולרי (גם אצל המחוקק) (1) ראוי ששחיטת חיות לצורך אכילתן תהיה מותרת, גם כשהיא כרוכה בסבל לחיה, ו-(2) ראוי שעינוי חיות מטעמי סדיזם יהיה אסור? לרוב כששאלתי אנשים (באייל) איך הם מיישבים את הסתירה, הם נימקו זאת בכך שאין לחיות זכות אינהרנטית לאי-סבל, אבל סדיזם מעיד על נטיות רעות באזור הפתולוגי (להבדיל משחיטה, מעצם היותה של זו מעוגנת בתרבות ובהרגלים) שעלולות בסבירות גבוהה להיות מופנות גם כלפי בני-אדם. אבל אם כך, מדובר על קרימינליזציה של הנטייה ולא של המעשה הרע כשלעצמו. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה מקשה לי פתאום? החיים לא קשים מספיק? ולעניין: אני אכן אוחזת בשילוב הדעות לפיו ניתן לשחוט חיות לאכילה תוך גרימת סבל אך אסור לענות חיות באופן סדיסטי. ההנמקה שלי, עם זאת, מגיעה מכיוון קצת אחר. אני מזהירה שזה יישמע כמו מבוא למשפט פלילי, אבל אני חושבת שזו הנמקה נכונה. נהוג לומר שהמעשה הפלילי מורכב משני מרכיבים: (1) המימד האובייקטיבי: למשל - יריתי באדם (מה שנהוג בלטינית לכנות האקטוס ראוס) (2) המימד הסובייקטיבי: למשל - *רציתי* להרוג את האדם (המנס ריאה) בנוסף לשני המרכיבים, אנחנו ממשיכים ובודקים האם יש צידוק או פטור למעשה: למשל - האם אני חייל ולכן מותר לי לירות. ניקח שלוש דוגמאות כדי להסביר את ההבדל: א - יריתי במישהו בטעות, כשבכלל לא ראיתי ולא ידעתי שהוא שם: במקרה הזה יש מימד אובייקטיבי, אבל אין מימד סובייקטיבי. לכן - לא תהיה עבירה בכלל. ב - יריתי במישהו *בכוונה* להרוג אותו: יש לנו שני מרכיבים: מימד אובייקטיבי וסובייקטיבי, ולכן התקיימה עבירה ואני אשמה ברצח. ג - יריתי במישהו בכוונה להרוג אותו, *אבל* אני חיילת והוא מחבל: מתקיימים המימד האובייקטיבי והסובייקטיבי, אבל אנחנו עדיין לא נאשים אותי בעבירה, כי הייתה לי הצדקה חיצונית לעשות את זה. החברה שלנו הסכימה שבנסיבות מסויימות, המעשה הפלילי שהתקיים הוא מוצדק. המקרה של החיות נופל בעיני במקרה השלישי. אנחנו רואים באכילת חיות צידוק להפעלת אלימות כנגדן (כי אנחנו רעבים ונורא אוהבים בשר, למשל). לכן, מי ששוחט חיות מבצע מעשה פלילי של התעללות בחיות (פגע בחיה והייתה לו כוונה לפגוע בחיה), אבל עדיין לא יאשימו אותו בעבירה של התעללות, כי הצורך באכילה מצדיק את המעשה. בהתעללות "סתם", לעומת זאת, לא מתקיים הצידוק. רק העבירה בלבד. ולכן זה פסול. כמובן, שעדיין קיימת השאלה האם הרעב שלנו וחיבתנו להמבורגרים הם צידוק ראוי לגרימת סבל (כמו הרג מחבלים, למשל) או צידוק לא ראוי (כמו אם בעל מכה יגיד שאשתו הייתה ממש מרגיזה). אבל זה כבר דיון במישור אחר, של מה החברה שלנו חושבת על אכילת חיות. זה לא קשור לשאלה האם לחיות יש זכויות או מה הנטיות הסדיסטיות של תוקפי החיות. לכן, הניתוח הזה לא צופה פני עתיד או בוחן את האופי של האדם, אלא כן מתמקד במעשה הספציפי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא חשבתי בכלל על השוחטים עצמם בתור האנלוגיים לסדיסט, אלא על אוכלי הבשר, למרות שההפרדה הזו מקלקלת קצת את האנלוגיה. ואם היינו בדיון על אכילת בשר, אכן מייד הייתי מקשה מדוע גרימת סבל לצורך הנאה מאוכל היא מוצדקת יותר מגרימת סבל לצורך כל הנאה אחרת. אבל אנחנו לא בדיון הזה, ומכיוון שאינך מתבססת על טענת ''הם מתחילים מחיות וימשיכו לבני אדם'', אז אפשר לסיים כאן. | |
|
|
|
|
 |
||
|
||||
|
בנוגע לדיון הצדדי הנוכחי, זה מזכיר לי מאוד ספר שאני קורא כרגע, והפרק שבדיוק סיימתי מתייחס לחוקים שקשורים להתנהגות מינית לקראת סוף התקופה הויקטוריאנית ותחילת המאה העשרים. ספציפית, חוקים על הסתובבות ברחוב, התנהגות חשודה בפומבי או באזורים פרטיים, וכולי. כלומר, אפשר היה להכניס אותך לכלא לתקופה מכובדת ''עם עבודת פרך'' אם נכנסת לשירותים ציבוריים - לבד - ושם לא דיברת עם אף אחד ולא עשית כלום מלבד להשתין - בגלל שהשירותים האלה נמצאים במקום שידוע כמקום שסודומיסטים מסתובבים בו, או סתם כי השוטר לא אהב את איך שאתה נראה כי אין לך זקן. (לא, לא הגזמה, למרות שזה נשמע ככה. מקרים שקרו.) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואיזה ספר זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
London and the culture of homosexuality, 1885–1914.
Cook , Matt |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |