|
||||
|
||||
זה נכון, העוצמה אחרת - גם בגלל המיידיות של התקשורת והדימויים שהיא מפיצה. וגם בגלל שהתרבות שלנו יותר ויזואלית ממילולית (אני מדבר על הטלוויזיה. האינטרנט משנה פה קצת את הכללים). ההשפעה של בלדת אבירים ששר זמר נודד, בטקסט מאולתר ומשתנה, היא אחרת מזו של צפייה בתוכנית יומית על גיבורים נראים לעין. אגב, בספר המצוין ''ההיסטוריה של האינטימיות'' (סליחה אם לא דייקתי בשם), נאמר שמיתוס האהבה הרומנטית נולד כאשר האבירים שמרו על הגברות, בעוד שבעלי האחוזה נדדו. כדי למנוע מפגשים מיניים לא ראויים, נוצר מיתוס האהבה הרומנטית, המכוון לדמות נעלה ולא מושגת כמו הגבירה. על האביר להוכיח לה את עצמו ואת כישוריו, אבל אליה לעולם לא יגיע. לא פיזית. |
|
||||
|
||||
ואם כבר מזכירים ספרים מצויינים, בל נשכח כי על דון קיחוטה המופלא, השיפעו ספרי האבירים באופן שהיה מכונה כיום על ידי חוקרים "השפעה חזקה". אמנם מדובר בדמות ספרותית, אבל כבר הזכירו כאן בורחס וחוץ מזה, חזרנו לסוגיית "איפה המימזיס?". האם התקשורת מעצבת את המציאות או להיפך. אני נוטה להיאחז בתפיסה הראשונה. מה שמטריד אותי במיוחד בזמן האחרון היא התחושה כי אנשים חושבים ומרגישים במודלים שקיימים במדיה, וזה כבר באמת לא משנה מה היה המקור להתהוותם של מודלים אלו. כל עד ראייה בפיגוע (לצערי יש המונים כאלו) מוסר את עדותו במונחים של כתב ובקלישאות צורמות ("ממידע שהגיע לאוזניי אני יכול לספר שפינו את כל הפצועים לבית החולים" עד ראייה בפיגוע בת המצווה בחדרה). ויצא לי גם לשמוע אמירות מסוג "אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כמו שרה ב"שולחן לחמישה". האם איבדנו את יכולתנו להרגיש ולחשוב באופן בלתי מתווך או שמא מעולם לא החזקנו ביכולת הזאת? מישהו? |
|
||||
|
||||
רגשות מאז ומתמיד עוצבו על ידי התרבות. אין חדש תחת השמש. (אם כי בהתחשב בכך ש''תחת'' הוא למעשה ''קרוב למרכז הכובד'' או ''מכוסה,'' קצת מוזר לדבר על תחת השמש.) |
|
||||
|
||||
האם לדעתך יש הבדל בין "אני לא יודעת מה לעשות, אני מרגישה כמו שרה ב'שולחן לחמישה"' ו-"אני מרגיש אבוד כאודיסיאוס המחפש את עירו"? הדימוי הוא אותו דימוי, רק השדה התרבותי משתנה עם הזמן וההתקדמות הטכנולוגית. התפיסה כאילו הטלוויזיה היא בהכרח מדיום נחות יותר מספרים איננה נכונה, ואף מתנשאת במידת-מה. אין לי ספק כי ההיצע התרבותי שמציעה הטלוויזיה הישראלית והאמריקאית של היום הוא דל ועלוב עד למאוד, אך בוא לא נשכח כי גם הספרות הפופולרית בשתי המדינות הנ"ל אינה מרקיעה שחקים בתחכומה. באופן פרטי, אני מוצא את המדיומים החזותיים ככלים רבי עוצמה בהעברת דימויים מסובכים ורגשות רבי-עוצמה, באופן שונה לחלוטין מהמדיומים הטקסטואליים, שמצטיינים יותר בהעברת רעיונות מופשטים. |
|
||||
|
||||
לרגע לא הנחתי את הספרות כגבוהה מהמדיום הטלוויזיוני, אלא הצבעתי על עוצמת השפעתה כפי שזו מתוארת בדון קישוט. קשה לי להסכים איתך שהטלוויזיה והספרות הפופולרית מעמדן זהה. ספרות, כל שהיא, בהיעדר פן וויזאולי מחייבת הפעלת דמיון ומאפשרת קריאות יותר פלורליסטיות. אני חושבת שהמדיום הספרותי עדיין מצריך מאיתנו יותר מחשבה, השלמת פערים ודמיון, מהמדיום הטלוויזיוני מולו אנו הופכים פאסיביים יותר. (ואני לא טוענת שאין השלמת פערים בטלוויזיה - אלא שזו נעשית באוטומאטיות ואינה מצריכה חשיבה יתירה). |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |