 |
אינני מכיר ומעולם לא הכרתי את דן בן אמוץ באופן אישי. ברם, בדקתי וחפרתי לא מעט בתולדותיו הסוערות של האובייקטיביזם מבית מדרשם של איין ראנד ונתניאל בראנדן (הלא הוא אותו מאהב צעיר - אגב, פסיכולוג בהכשרתו - שהזכרת) והדברים מורכבים קצת יותר.
הסיבה העיקרית שהמודל הפילוסופי של איין ראנד סחף אחריו בשעתו תומכים רבים קשורה לטענה המרכזית שלה שלפיה חברה ממוסדת מקטינה וממסמסת כמעט תמיד את הישגיו של היחיד. התוצאה היא שמתקיימות אחת משתיים: או שההישג הזה מופקע ממנו - או שהשימוש בו נעשה באופן שמקטין את יעילותו כד למינימום מסויים. אם תרחיב את הטענה הזו מאדם בודד אל מודל חברתי, תקבל את המשוואה הבאה: אידיאולוגיה טהורה היא בלתי ניתנת ליישום משום שתמיד יהיו כוחות פוליטיים ואידיאולוגיים נגדיים שינסו לבלום אותה. התוצאה, משטר של פשרה אידיאולוגית, הוא אולי דמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה, אבל דמוקרטיה זו נגועה תמיד בחוסר יעילות, בביורוקרטיה ובמידה כלשהי של אי-רציונליות. בעניין זה, אגב, אפשר לפנות אל ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" ולהיווכח כיצד ממסדים ביורוקרטיים שלמים מקבלים החלטות המנוגדות לאינטרס של המדינות אותן הם מנהלים.
עד כאן באשר לראנד. צעירים רבים נהו אחר הרעיונות המגולמים בתפישה הזו, משום שרעיונות רדיקאליים קלים יותר לעיכול בגיל צעיר מאשר חיפוש פשרה זרמים מרכזיים. קרוי, אגב, היה אדם צעיר מאוד כשהחל להתפרסם: את הדוקטורט שלו קיבל כבר בגיל 27. הוא נחשב למטאור בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, הוא ידע לדבר אל תלמידיו בצורה שפנתה אל הלוגיקה הבסיסית שלהם והתמודדה עם תפישות פילוסופיות בסיסיות (למשל, עם תפישת המציאות אליבא דעמנואל קאנט ועם חוקי הזהות של דייוויד היום) באמצעות הדגמות פשוטות של מצבים מחיי היומיום. הוא לקח את האובייקטיביזם של איין ראנד רחוק עוד יותר, כינה את האידיאל הרדיקאלי שלו "אגואיזם" ובספרו "החיים על פי השכל" ניסה לבנות מודל של מדינה על פי תפישותיו. קרוי, וזו עובדה, היה מפורסם עוד לנפי שהחל בן אמוץ להתעניין ברעיונותיו.
דב"א, וגם זה נכון, סייע בהוצאתו לאור של "החיים על פי השכל". ברוח האידיאות הללו, גם נכתב בראשו המוטו המזהיר כי "ספריות ההשאלה גוזלות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים". הרעיון העומד בבסיס המשפט הזה הוא פשוט: הספר נוצר על ידי רעיונותיו ומילותיו של הסופר ועל ידי עבודת הדפוס, הגרפיקה, הכריכה והעימוד של המו"ל. מכאן, שבמודל הקיומי הנכון, יש לקנות את הספר ואת התמורה יש לחלק בין הסופר לבין המו"ל. במודל זה, המבוסס על כלכלה חופםשית חסרת מתווכים, הספריות נוטלות מהתמורה חלק שאינו מגיע להן משום שלא סייעו בהפקת הספר. אגב, דב"א כתב את המשפט הזה גם בעמודים הראשונים של ספריו שלו.
לאחר שקרוי החל לסטות לשבילים אידיאולוגיים אזוטריים למדי, נפסק הקשר המקצועי בינו לבין דב"א. כנראה שלא היה ביניהם כל קשר בתקופת שהותו של קרוי באוסטרליה וגם לא לאחר שובו ארצה. קרוי עזה את הארץ בסוף שנות השבעים. דב"א הלך לעולמו 12-13 שנה מאוחר יותר, כאשר בציבוריות הישראלית כבר התקבל האגואיזם הקרויאני ביחס שנע בין זלזול לסלחנות. כך שקשה לראות כיצד השפיע הקשר קצר הימים הזה על "התבהמותו" של דב"א, כפי שאתה מכנה זאת.
ולעניין ה"ביוגרפיה" של דנקנר. יש בעייה בסיסית בפרסום הזה, משום שהוא אינו מאומת ואינו מעומת מול מושא הספר (שהרי בן אמוץ נפטר טרם שהספר יצא לאור) ואף לא מול ביוגרפיה נוספת שלו. כך שגרסתו של דנקנר, במקרים רבים, היא הגירסה היחידה לאירועים שבם מדובר. עד כמה השפיעה גירסה זו על חשיבת מקריו של דב"א אפשר לראות ולו מעיון מקרי בתגובות שמתפרסמות כאן. יתר על כן, דנקנר עצמו טען בראיונות שהתפרסמו לאחר הוצאת הספר לאור, כי דב"א, כשהיה מוטל על ערש דווי, ביקש ממנו להיות הביוגרף שלו. איכשהו, קצת קשה לי לקבל כפשוטה טענה שאומרת שהמנוח פירט באוזני הביוגרף שלו, לפרסום ולייחוס, כל התנהגות בהמית שעולה על הדעת, החל מביזוי חבריו בפומבי וכלה בשיגול אימו יולדתו. אדם גוסס שחשוב לו לפרוש את סיפור חייו בפני מיליונים אינו מדבר כך, בדרך כלל, על חייו. להיפך: חשוב לו לשמור על שמו הטוב גם לאחר מותו.
ואולי בכל זאת כך עשה בן אמוץ. אין לי מושג, משום שמעולם לא פגשתיו. ואולי לא. ואם לא, נשאלת השאלה מה היו מקורות המידע של דנקנר. הרי אימו של בן אמותץ לא יכלה לדבר על כך - היא כבר לא הייתה אז בין החיים.
ועוד: דנקנר סיפר אז כי היה חברו של דב"א. אם היה חברו, סביר להניח שהיה לו גם יחס כלשהו לאישיותו וליצירתו. אם כך הדבר, מדוע הוא נמנע מלאזכר אותם בכתיבתו ובדבריו במדייה האלקטרונית?
שאלות קשות. צריך לחשוב עליהן טרם שלוקחים דברים אלה כמובנים מאליהם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש