בתשובה לרון בן-יעקב, 04/03/02 21:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למרות שאני חייבת לציין שהטענה הזו גורמת להירהורים. הרי קישון זכה לסיטקום ("ייסורי אפריים"), הגשש זכו לאוספי מערכונים מהודרים ואפילו לנתיבה בן יהודה יש תוכנית משלה (שוס היסטרי. מומלץ להעברת הזמן בנסיעות בינעירוניות בשעות לא מקובלות). ודב"א? מצד שני הגשש וקישון נחשבים בעיני כיוצרים שהצליחו להתגבר על מחסום הזמן. אם צולחים את האזכורים התקופתיים והסלנג המיושן, אפשר למצוא חוכמת חיים שתקפה גם להיום. לגבי דב"א - לא נראה לי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שרוחו של דב"א מרחפת מעל מה שקרוי כתיבה אישית. הוא פרץ את הדרך מהכבדות והמכובדות הפובליציסטית וגם של הרומן שנכתב בשפה רגילה ולא גבוהה. הניו ז'ורנליזם העברי אולי התחיל איתו (אני חושב שהוא היה מעדיף עברי על ישראלי, מצד הגכחת המכובד). נסי לקרוא את רשימותיו בספר מה נשמע. האם "זיונים זה לא הכל" לא נכנס לשפת היומיום כמטאפורה אלמותית? השאלה כמובן היא מי וכמה קונים את אוסף הגשש או מקשיבים לנתיבה (שהיא בכלל לא באותה ליגה כמו בן-אמוץ). העניין הוא ששמו אינו הולך לפניו (על קביים, כמו הקללה הספרותית שלו) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |