|
||||
|
||||
סליחה על העיכוב, אבל הנה זה. מעובד מתוך כתבתו של יוסי מלמן ב"הארץ", 27.02.98 ראשית - רקע. בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה נחספ רוב יצוא הנפט העיראקי ששונע במיכליות דרך המפרץ. סוריה מצדה נחלצה לסייע לאירן וסגרה את הצינור היבשתי שהוביל נפט דרך שטחה לים התיכון. עיראק נאלצה לשנע את הנפט שלה ביבשה, במיכליות, דרך ירדן וטורקיה. צעדים אלו הסבו לעיראק הפסדים כספיים אדירים ופגעו ביכולתה לעמוד במאמץ המלחמתי. בשנת 1984 פנו פקידים ירדנים בכירים לעמיתיהם במשרד החוץ האמריקאי וביקשו מישראל ערבויות כי לא תפריע להקמת קו צינור נפט חדש מעיראק לעקבה. כדי להשיג ערבויות מרביות למיזם שלהן, חתמו ממשלות עיראק וירדן על חוזה עם חברת הבנייה האמריקאית "בכטל" מסן פרנסיסקו. היתרון בפניה ל"בכטל" היה בקשריה עם צמרת הממשל האמריקאי - שר ההגנה של רייגן - קספר ווינברגר ושר החוץ - ג'ורג' שולץ, עבדו בחברה בעבר. לפי התוכנית, הקמת צינור הנפט הייתה אמורה לעלות כמיליארד דולר. את הכסף ביקשה בכטל לגייס מקונסורציום של בנקים אמריקאים, יפניים ואירופאים, ולהעזר בערבויות של הבנק האמריקאי הפדרלי ליצוא ויבוא והרשות הפדרלית לביטוח סיכוני סחר חוץ. בכטל צירפה כשותף לעסקה את איש העסקים ברוך (ברוס) רפפורט. רפפורט, חיפאי לשעבר, היגר לשוויץ בראשית שנות החמישים וממשרדעיו בז'נווה הקים אימפריה עיסקית חובקת עולם, שהתמקדה בעסקי נפט והובלתו במיכליות ימיות. בכטל, כשמאחוריה עיראק וירדן, ביקשה מרפפורט שינצל את קשריו בארץ להשגת ערבויות ממשלת פרס, שישראל לא תתקוף את הצינור ואת מסוף הנפט שיוקם בעקבה. רפפורט יצר קשר עם שר האנרגיה, משה שחל, ועם פרס. בד בבד שכר רפפורט את עורך הדין רוברט ואלאק מסן פרנסיסקו, ידידו של שר המשפטים האמריקאי דאז, אדווין מיז. כמקדמה על חשבון שירותיוף שנועדו בעיקר כדי לרפד את הדרך במבוכי השלטון, שילם רפפורט לוואלאק כ- 150 אלף דולר. כעבור זמן, הסדיר ואלאק לרפפורט פגישה עם מיז בוושינגטון. בישראל, הטיל פרס על גד יעקבי לרכז את המו"מ עם רפפורט. בשבעה במארס 85, בחג הפורים, יצא יעקבי לז'נווה. השניים נפגשו במשרדו של רפפורט בבנק "אינטר מריטים" ובמסעדת "לה פרל די לק" הצופה על אגם ז'נווה. רפפורט סיפר ליעקבי שמעורבותו בפרוייקט תהיה בתוקף היותו נשיא חברה ששמה "נשיונל פטרוליום" שלצורכי מס רשומה בברמודה. רפפורט סיפר עוד כי ב- 25 בפברואר קיבל מכתב משמעון פרס. בין השאר כתב לו ראש הממשלה כי "לעונג הוא לי לאשר לך לבקשתך כי ממשלתי תהיה מוכנה להעניק ערבויות מוסכמות להימנע מכל תוקפנות ללא התגרות שתפריע לבניית הצינור או ליצוא הנפט הגולמי מנמל עקבה במשך הקמת הצינור (כ- 18 חודשים). כשקבוצתך ובכטל יהיו מוכנות עם חבילת המימון הסופית, נדון עמך כיצד יוענקו הערבויות לשביעות רצונך. אנו מאחלים לך ולשותפיך הצלחה בפרוייקט". עוד באותו יום, בתום שיחותיו בז'נווה, שב יעקבי לארץ, במטוס הפרטי שאירגן לו רפפורט, ומיהר לדווח עליהן לראש הממשלה. לפי דיווחו, רווחי ישראל מהעסקה יבואו בעסקה סיבובית: מעיראק וירדן לבכטל וממנה לרפפורט, שיפריש בכל שנה לישראל כמאה מליון דולרים (סכום המותנה בכמות הנפט שיוזרם בצינור). ליעקבי התברר גם, שרפפורט ופרס הגיעו להבנה שהכסף לא יועבר לקופת האוצר אלא לקרן מיוחדת. בראש הקרן יעמדו פרס, שמיר, יעקבי ועוד שני אישים שפרס ימנה. שמיר, שר החוץ דאז, קיבל דיווחים על התקדמות המגעים בעניין, אך הרוח החיה היה פרס. "אם הכסף יופקד באורח סתמי באוצר, הוא ינוצל לצריכה, אולי על פי סדר קדימות מעוות", כתב יעקבי במזכר. לפיכך, שוחחו פרס ורפפורט על האפשרות שהנהלת הקרן תקבע את יעדי הכספים, ושהם יועברו בעיקר לעמותות עירוניות שיתמחו בקידום חינוך טכנולוגי ולמטרות "חברתיות ותרבותיות". העדר הגדרה מדוייקת למטרות שלשמן יוקצו הכספים היה אחת החולשות מעוררות התמיהה של הפרשה. על רקע זה פרחה בקרב כמה שותפי-סוד שמועה, שלפחות חלק מהכסף יועבר בעצם לצרכים של מפלגת העבודה. שמועה זו אף מצאה ביטוי ברור בדברים שכתב עו"ד ואלאק. במזכר סודי מ- 25 בספטמבר 85, שהעביר ואלאק לשר המשפטים מיז וסיווגו היה "לעיניך בלבד", הוא כותב שחלק מהכסף יועבר למפלגת העבודה. בתגובה על טענה זו קבע יעקבי כי "לי לא ידוע עד עתה שמישהו התכוון להשתמש בכספי התקבולים שישראל הייתה עתידה לקבל לצרכים של מפלגת העבודה. הירהרנו מה לעשות בכסף לקידום התעשייה, לחינוך מקצועי בערי פיתוח ולעידוד המדע". אבל הנכונות של ישראל לספק לעיראק ולירדן ערבויות שהמיזם לא יפגע לא סיפקה את חברת בכטל. נציגיה, מלווים ברפפורט, באו לארץ באפריל 85 והציגו לפרס וליעקבי תביעות נוספות. סגן נשיא בכטל, א' מוריארטי, דרש בשם שר הנפט העיראקי ושר התעשייה והמסחר של ירדן, שישראל תתחייב בכתב כי "אם ישראל תכבוש את אזור פריקת הנפט של הצינור בעקבה, בתקופת הבנייה, היא תשלם פיצויים" לשותפי המיזם. והייתה דרישה נוספת: הערבות הישראלית להימנע מתקיפה תהיה בתוקף לחמש שנים וחצי, ולא רק ל- 18 החודשים של בניית המתקנים. פרס, שהיה להוט לממש את הרעיון, היה מוכן להתחייב גם לכך. מאחר שמיז הציע לפרס להימנע מלדון בעניין זה עם שר החוץ שולץ, בשל קשריו בעבר עם בכטל והחשש לכאורה לניגוד אינטרסים, פנה ראש ממשלת ישראל לרובט מקפארלן, היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן. ב- 20 בנובמבר 85 כתב פרס למקפארלן "... ממשלתי מוכנה להרחיב את ערבויותיה... היא תתחייב להימנע מכל יוזמה או פעולה ללא התגרות. התחייבות זו תחול על כל הפרעה לבניית הצינור בעקבה (למשך 18 חודשים מתחילתה), שלמות האתרים ויצוא הנפט הגולמי מנמל עקבה למשך עוד ארבע שנים מסיום בניית הצינור". בתמורה, תבע פרס כי השותפים וממשלת ארה"ב יתחייבו שייעשו כל המאמצים להימנע מפגיעה אקולוגית במפרץ אילת. בסופו של דבר לא יצא המיזם אל הפועל. מקפארלן התפטר מתפקידו וגם השר אדווין מיז נאלץ לעשות זאת לאחר שנחשפו קשריו עם ואלאק. מחליפיהם, היעץ לבטחון לאומי האדמירל ג'ון פוינדקסטר ושר המשפטים ויליאם קלארק, חשדו בכשרות ההסדר המתגבש לתשלום התמלוגים לישראל והורו על הפסקת המגעים בעניין זה. במאי 1987 נפתחה חקירה נגד ואלאק ובסיומה הוא הועמד לדין על קבלת שוחד ועבירות מרמה אחרות (שלא היו קשורות לקו צינור הנפט), שבהן היה מעורב גם ידידו, שר המשפטים לשעבר מיז. בחקירתו של ואלאק (שנמצא אשם בקבלת טובות הונאה ונשלח לכלא) נתפסו מאות מסמכים שנגעו לעסקת קו צינור הנפט ובהם גם טענותיו שחלק מהכסף היה מיועד למפלגת העבודה. שנה לאחר הפרשה הראשונה, בשנת 86, פנה מנכ"ל משרד החוץ דאז, חנן בראון, לרש הממשלה יצחק שמיר והציע לנצל את המלחמה בין עיראק לאירן ואת מצוקתה הכלכלית של עיראק ליוזמה מפתיעה מצד ישראל. שמיר הסכים לרעיון של בראון והציע לעיראק לחדש את זרימת הנפט בצינור הישן מכרכוך דרך ירדן לנמל חיפה. זה היה הצינור שדרכו הוזרם נפט עיראקי בתקופת המנדט הבריטי. ישראל העבירה את ההצעה למשטרו של סדאם, דרך וושינגטון, אך דבר לא אירע. ומילות סיכום שלי - הפרשה הזו היא רק דוגמה למה שקראתי לו פעם "הפוליטיקה הסמוייה מעין". הכל ידוע וגלוי, אבל הציבור בוחר להתעסק באידאולוגיה (טוב, הפוליטיקאים יודעים מה מעניין את הציבור, ואת העובדה שהציבור אינו מורגל בחשיבה מעשית). יתרה מזאת, הכוחות הפוליטיים משתמשים באידאולגיה כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות, ולא נותנים לאידאולוגיה להפריע להם להשיג את מטרותיהם הפוליטיות (שמקורותיהן יכולים להיות כלכליים למשל, כמו בדוגמה זו), כאשר יש התנגשות לכאורה. |
|
||||
|
||||
מה שנשאר סתום בתיאור החביב לעיל, הוא מדוע דבר לא אירע לאחר העברת ההצעה למשטרו של סדאם, דרך וואשינגטון? גם כשהיפנים מסרו לרוסים שהם מוכנים להיכנע לאמריקנים, הרוסים לא מיהרו להעביר את המסר, לפחות לא לפני נגסאקי. |
|
||||
|
||||
כן, לאמריקאים יש היסטוריה של שינוי/עיוות מסרים. כך גם נעשה עם מסר של ביבי לאסד באוקטובר 96. טוב, אתה יודע, להם, בניגוד לישראל אדילבא דקיסינג'ר, יש מדיניות חוץ. |
|
||||
|
||||
ומה היה לאמריקנים נגד שלום בין ביבי לאסד? |
|
||||
|
||||
סליחה, זה היה מסר מאסד לביבי, לא להיפך, ששופץ. |
|
||||
|
||||
ושוב, מה היה המסר, כיצד הוא שופץ ומדוע? |
|
||||
|
||||
בשבת הבאה. תתאפק. |
|
||||
|
||||
גם אני מתאפק עד לשבוע הבא, אבל בינתיים רציתי להביא לידיעתכם מקרה נוסף באותו הסגנון. במוסף הספרים של הארץ ב-2.10 סופר על הצעת שלום שרצתה להעביר ממשלת אשכול דרך ארה"ב למדינות ערב, אך זו נגנזה בידי הממשל האמריקאי לפני שהגיעה ליעדה. המאמר נקרא "ממשלות ישראל מחמיצות את השלום", והוא מאת ראובן פדהצור. לצערי, אינני מוצא אותו באתר "הארץ". |
|
||||
|
||||
כתיב: בשבת הבאה קרי: בשנה הבאה |
|
||||
|
||||
תתפלא, אבל לפעמים אני מגיע לכאן ונזכר שאני עוד חייב את זה. תציק לי מדי פעם לחזור לכאן, בתדירות של פעם בשבועיים אם אפשר. |
|
||||
|
||||
אז שכחתי להציק לך לחזור לכאן... יצא שקיבלת ארכה של 14 חודש במקום 14 יום. ובכן, מהו המסר שאסד העביר לביבי באוקטובר 96 דרך הדוד סם? כיצד שופץ זה המסר ולשם מה? זה אולי לא אקטואלי לעירק כרגע, אבל אולי אקטואלי בנוגע לכוונותיו של ביבי לשוב לראשות הליכוד. |
|
||||
|
||||
אוף. אתה צודק. אבל אין לי כוח וזמן כרגע. תזכיר לי עוד פעם בעוד שבוע. אני יודע שאני לא בסדר. |
|
||||
|
||||
אמ... עוד שבוע. |
|
||||
|
||||
ונספור ציפורים נודדות: |
|
||||
|
||||
תתפלא, אבל הנחליאלים שפגשנו בנורבגיה ואירלנד לא הראו שום סימן שהם מתכוונים לעזוב לישראל בקרוב. כנראה שהם מעדיפים את הקיץ האירופי החם על פני הפיגועים אצלנו. _______________ ליאור חותם סדרה קצרה של אוף-טופיקים לשבוע זה |
|
||||
|
||||
אולי התנגדות תעשיות הנשק האמריקאיות, שיש להן אינטרס ברור בכמה שיותר מלחמות בעולם כדי שיהיו להן יותר לקוחות פוטנציאליים? |
|
||||
|
||||
לא בהכרח מלחמות כמו מתיחות. אמנם מלחמות מחייבות הצטיידות מחדש וחידוש מלאים, אולם גם מתיחות בין מדינות מחייבת מרוץ חימוש מסויים ועדכון הציוד, כמו גם ריענון מלאים תקופתי של חימוש שפג תוקפו. אבל בכל מקרה, הטיעון הזה כללי מדי ומצריך עידון. |
|
||||
|
||||
או כנראה, אותם חברים פונדמנטליסטים של בוש וקוואדאליסה, שחייבים, פשוט חייבים לוודא, שתיפול פצצת מימן במגידו? |
|
||||
|
||||
לפי כתבה של בן כספית ב''מעריב'' מהשבוע שעבר, כריסטופר וורן, שר החוץ האמריקאי, עיוות את המסרים שביקש רבין להעביר לסורים, וגרם לכך שנקודת הפתיחה של המו''מ מבחינתם של הסורים, הייתה ויתור מוחלט של ישראל על כל הרמה. |
|
||||
|
||||
קדימה, פרט! |
|
||||
|
||||
"פרשנות: זוהי ההוכחה הסופית, בכתב ידו של רבין, כי אכן העביר לסורים נכונות לנסיגה מלאה מרמת הגולן, תמורת שלום מלא. אלא מה: היו לו תנאים, המפורטים בסעיפים ב'-ד'. רבין דרש מהסורים נסיגה בשלבים כשעיקר הדרישה היא ליישם ולבצע את מה שכינה "שלום מלא" כבר בתחילת התהליך, לאחר "נסיגה קלה". רק אחר כך, על פי רבין, תבצע ישראל את שאר הנסיגה מרמת הגולן. במילים אחרות: מוכנים לרדת מרמת הגולן, בתנאי שנקבל שלום מלא שייחתם וייושם בשלבים הראשונים של הנסיגה, בתוספת סידורי ביטחון מתאימים. בחזרה לפנקס: "מה התרחש בפועל", כותב רבין בעמוד השני, וממשיך: "לסורים יש הבטחה לנסיגה מלאה יותר מאשר כל מדינה ערבית העיזה לבקש. בתמורה אין הסכמה לאף אחד מן המרכיבים שהם תנאי - כעיסקת חבילה או שולחן עם ארבע רגליים. תהליך מו"מ כאשר הסורים מצפים שארה"ב תמכור את ישראל, בכתב. מפסיקים מו"מ והופכים חידושו כתנאי לויתור ישראלי ענייני". הנה כל הדרמה, בעמוד פנקס אחד קטן. או, במילים אחרות: איך סידרו את יצחק רבין. הסורים קיבלו, בעצם, הבטחה לנסיגה "מלאה יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת העזה לבקש". הפאשלה כאן היא, כנראה, של האמריקנים. הסורים לא הסכימו לתת את התמורה שרבין דרש, לא הבינו שמדובר בעיסקת חבילה והתעלמו ממה שרבין ,כינה בתקופה ההיא "ארבע רגלי השולחן", בלעדיהן לא יקום הסכם. בשלב הזה כשהתברר לסורים שישראל דורשת מצידה דרישות, הפסיקו את המו"מ, הפכו את עצם חידושו כקלף מיקוח כדי לסחוט מישראל המשך ויתורים וניסו לקבל מארצות הברית עיגון כתוב לפקדון הישראלי. הסורים, מתברר, התעקשו על מסמך אמריקני שיכיל את הפקדון הישראלי, פקדון שהאמריקנים העבירו אליהם ברשלנות בולטת: בלי להדגיש ,את כל התנאים, השלבים וההתניות של ישראל. כך אנסו הסורים את המפה וניסו כעת, לשכנע את האמריקנים למכור את ישראל. יצחק רבין, איש תם וישר, לא אהב שמוכרים אותו. הוא רתח מכעס". אגב, למקרה שעוזי ו. קורא את ההודעה הזאת, יש כאן (בפיסקה האחרונה) "הוכחה" (למה שאני כתבתי כשהסתמכתי על זכרוני), לכך שנתניהו לא הוביל בפער גדול על רבין בסקרים, לפני הרצח. |
|
||||
|
||||
במגזין העיר של יום שישי האחרון כותב אורי משגב מאמר בשם יצחק רבין איננו. המאמר בנוי סעיפים סעיפים ובסעיף 2 הוא כותב:"בשבועות האחרונים שלפני הרצח החל רבין לפתוח פער קטן בסקרי דעת הקהל על יריבו הפוליטי העיקש,יו"ר האופוזיציה, ח"כ בנימין נתניהו". |
|
||||
|
||||
עפ"י זכרוני (וכנראה גם עפ"י זכרונו של כספית). (נדמה לי באמת שראיתי, בביתה של ידידה, הפניה מהכותרת למאמר שלו, משהו כמו: "לא שכחנו את ההוא, נו איך קראו לו, שהיה פעם ראש ממשלה"). --------------------- בתור חובב עיתונים די אובססיבי, אני כל פעם מצטער מחדש שאין לי גישה ל"העיר". אבל זה לא מנומס לבוא למישהי הביתה ולקרוא לה בעיתון במקום לדבר איתה, ולקחת אני יכול מקסימום את "ספורט העיר" (שהפעם לא נראה לי מענין מספיק בשביל לבקש). |
|
||||
|
||||
בפסקה האחרונה כתוב "ביבי נהנה מיתרון קל בסקרים לפני הרצח". ללא מספרים, קצת קשה לדעת אם מה שאני קראתי לו פער גדול נחשב בעיני בן כספית יתרון קטן, אבל מגמת ההתפכחות אז היתה (למיטב זכרוני) מובהקת, והתמיכה בנתניהו (שהגיע כזכור "משום מקום") הלכה ועלתה. ואגב, הסיפור לחג (פנקסו של ראש הממשלה נמצא בשידה שליד מיטתו במגירה שלא נפתחה שבע שנים) נשמע קצת מדהים מכדי שיהיה אמיתי; אבל מי יודע. |
|
||||
|
||||
עברתי עכשיו על עיתונים ישנים מהתקופה שלפני הרצח (זה בסדר, באמת לא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות). הסקר הקרוב ביותר ל4 בנובמבר 95 שמצאתי, הוא מה11 באוגוסט, באותה שנה - פחות מ3 חודשים לפני הרצח. אם כן עפ"י המדגם המיצג של מכון "דחף", אילו נערכו הבחירות ביום ביצוע הסקר, ושני המתמודדים היו יצחק רבין ובנימין נתניהו, היה כל אחד מהם זוכה ב41 אחוזים מקולות המצביעים. 10 אחוזים לא החליטו, ו8 אחוזים טוענים כי לא יצביעו. אם מצרפים למירוץ גם את רפאל איתן ודוד לוי התוצאות הן: רבין: 39%, ביבי: 31%, איתן: 8%, לוי: 5%. אני חושב שאין יסוד לטענה שלך על פיה: "בעינו עומד הנתון שלנתניהו היה יתרון גדול בסקרים על רבין לפני הרצח...". |
|
||||
|
||||
אני זוכר די בבירור שהיתרון עבר בהדרגה מצידו של רבין (שהתחרה במועמד אלמוני) לצידו של נתניהו. נגד תאוריה *כזו*, דגימה אחת היא חסרת אונים... אם תמצא סקר נוסף מאותה תקופה, אשמח לשמוע ולבדוק. |
|
||||
|
||||
נכון שנגד תיאוריה כזו דגימה אחת היא חסרת אונים, אך מה שנכון לא פחות הוא שאין דבר בין תיאוריה כזו (שאני, אגב, לא בהכרח חולק עליה) לבין המשפט: "בעינו עומד הנתון שלנתניהו היה יתרון גדול בסקרים על רבין לפני הרצח...". (אני מעדיף שלא לפרט לגבי העיתונים הישנים שברשותי, אבל אם תהיה מעוניין בכך, אני יכול (לנסות) למצוא סקרים נוספים מאותה שנה, אך כאמור לא יהיה ביניהם סקר "עדכני" יותר מאוגוסט 95). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |