בתשובה לכליל החורש נאורי, 17/10/02 16:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ידוע לי על מחקר שבדק את השפעות סצינות הסקס במשחקים על ילדים. ידוע לי שברוב המשחקים היתה אפשרות לשחק בגרסה מצונזרת ללא עירום וללא סקס (בפנטזמגוריה למשל). ללא ספק במשחק ה-BMX המתואר בכתבה מ- YNET המיניות מוצגת בצורתה הזולה ביותר (עירום של זונות רחוב) וכך, נקשרת ישירות לאלימות ומנציחה סטראוטיפים. עם זאת, אני לא בטוחה עד כמה מטרת הרייטינג יעילה במקרה זה. הפניה לילדים (ואפילו לבוגרים יותר) ע"י האלימות במשחק מסייעת בפריקת אגרסיות אך השימוש במיניות וסקס תוך התייחסות לילדים כקהל יעד הוא לא אפקטיבי לדעתי, משום שהתעניינותם בו בגילאי 11-12 היא מועטת ולמבוגרים יותר יש את האפשרות להחשף למיניות דרך אמצעי התקשורת האחרים והזולים יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כעשור שירת איתי בבסיס מישהו שעבד בחברת "מחשבת", שהיתה אז גדולת מפיצי המשחקים בארץ, והוא סיפר לי את הסיפור הבא: הם הפיצו משחק חדש שהציג תעלומה (משחק Adventure) בו השחקן מגלם בלש החוקר את רציחתה של פרוצה, או משהו כזה. אני באמת שלא זוכר את הפרטים. בכל אופן, כטריק שיווקי, על העטיפה המשחק הוצג כנוטף מיניות (מה שלא היה נכון), ונכתב בהדגשה: "מגיל 14 ומעלה". כל זאת במטרה לעורר סקרנות ולקדם מכירות. נעליים. המשחק הזה היה הכשלון הגדול ביותר של החברה באותה תקופה. הסיבה, על-פי השערותיהם: מי שקונה משחקים זה דודות, בתור מתנה ליומולדת. ילדים לא קונים משחקים, הם מעתיקים אותם. ודודות לא קונות משחקים עם רמיזות מיניות. ההשערה האישית שלי שונה לחלוטין – משחק גרוע. אבל זה כבר סיפור אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דודות על פי רוב לא קונות משחקים על דעת עצמן אלא לפי רשימה מוכנה שקיבלו מראש. אני חושבת שאחת הדוגמאות הרציניות לכישלון שיווקי מאסיבי היא הדוגמא של ''אליס'' שזכה בפרסים על האפקטים המוזיקליים ועל העיצוב ובכל זאת קהל היעד שלו לא היה מוגדר מספיק ולמרות בובות הענק נוטפות הדם של אליס שהוצבו בחלונות הראווה, הוא נכשל כשלון חרוץ. עם זאת, אני לא מכירה אף ילד ששיחק את הגרסה המצונזרת של פנטזמגוריה מבלי לנסות גם את המלאה ''רק כי זה לא חינוכי''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההה, פנזטמגוריה... הנוסטלגיה... זכור לי שהמשחק גרם לבת-דודתי סיוטי לילה לא מועטים, בין השאר בגלל סירובו של הדוד לאפשר לה לשחק בו אלא אם כן היא עושה זאת בתריסים מוגפים, באור מכובה ובלי מוסיקה ברקע (''אם כבר, אז כבר''). לזכותו ולזכותה אני חייב לומר שהיא יצאה בסדר גמור, ועוד היד נטוייה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |