|
יואל היקר,
תחילה היה זה אסף עמית שהחיל את המושג "רצח" גם על הריגת בעלי חיים, ועכשיו אתה מוסיף ורוצה לכלול במושג הזה גם התאבדות. ספר החוקים אולי לא מדבר במפורש על הזכות למות, אבל הוא מדבר גם מדבר על כבוד האדם וחירותו. כבוד וחירות. שניהם נרמסים לעפר כאשר אתה שולל מחולה סופני את זכות ההחלטה על האופן בו יסיים את חייו: לפני או אחרי תקופה של סבל נוראי ושל אבדן צלם אנוש. החוק אוסר גם על תקיפה, אבל אני לא חושב שתרצה ליישם אותו על אדם בריא נפשית שמחליט לפגוע בעצמו ע"י שעורי קאראטה, פירסינג או קריאה באייל.
גם המינוח הבא שלך אינו נכון. הרופאים שמנתקים את החולה ממכשירי החייאה לפי בקשתו המפורשת אינם מבצעים המתה מתוך רחמים. זה שם שניתן לפעולת מישהו שהחליט עבור החולה הסופני את ההחלטה, וזה לא המקרה שלפנינו. ראשית, אין כאן המתה אלא הפסקת החייאה וכבר העירה ע. עפרונית על ההבדל, ושנית לא רחמים מבקש החולה אלא, בפשטות, שהמדינה לא תיקח לעצמה זכויות שהוא לא התכוון להעניק לה. מניין, בדיוק, הסמכות המוסרית שלך לקבוע עבור מישהו אחר את צורת מותו? הרי לא מדובר כאן בחולה נפש שאינו אחראי למעשיו אלא באדם בוגר שזכותו על גופו וחייו היא הזכות האלמנטרית ביותר שניתן להעלות על הדעת.
אני לא רוצה לעבור לפסים אישיים ולכן לא אפרט, אבל במידה ואפשר ללמוד משהו מנסיוני האישי, בשעה שמישהו קרוב אליך נמצא במצב הנורא הזה ומבקש לסיימו, התערבות המדינה בהחלטה היא בלתי נסבלת לחלוטין.
|
|