בתשובה לNoga, 15/10/02 4:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ה"אשם" הישיר במצב הוא כללי התקצוב של ות"ת, שנותנים תקציב לסטודנט ולא מגבילים (ככל הידוע לי) את גודל הכיתות. אבל נניח שכולם מבינים שהמצב הזה לא אידיאלי ורוצים לשנות אותו - איפה אפשר לשנות? נצא מנקודת הנחה שהתקציב לאוניברסיטאות לא יגדל (ודאי לא בשנתיים הקרובות). מתמטית, אם רוצים להוריד את היחס סטודנט-למרצה, אפשר להוריד את מספר הסטודנטים, או להעלות את מספר המרצים. את מספר המרצים קשה להעלות (בגלל התקציב) - אלא אם נפעיל פטנט: נגייס מרצים צעירים (נאמר, דוקטורנטים ומאסטרנטים), לפי שעות, והם ילמדו (בזול, יחסית). אני חושב שזה רעיון רע; אבל בפועל, זה בדיוק מה שעושים בחלק מהאוניברסיטאות. עוד פחות אפשר להוריד את מספר הסטודנטים - האם הכנסת שלנו תאפשר זאת, או שמיד נשמע רמזים עדינים לגבי מגדלי השן? אם יש פחות סטודנטים - האוניברסיטאות יצפו שהתקציב לסטודנט יגדל, וגם זה קצת חסר סיכוי. ובמה עדיפה הזכות של אביב ללמוד בכתה קטנה, על הזכות של סתיו (בוגרת שמינית חרוצה, פיקטיבית וסימפטית) להכנס לשנה א'? יש פתרון שלישי, כמובן. זה לא היחס סטודנט-למרצה שאנחנו מנסים להוריד, אלא היחס סטודנט לשעת הוראה. מרצה מלמד שש-עשר שעות בשבוע (תלוי בדרגה), אבל אם נהיה ריאליים, זה המקום שבו הסיכוי לשינוי הוא הזעום ביותר. נניח שכולם מלאי רצון טוב - מה את מציעה לעשות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה היה לי שאת בעיית כח האדם קל לפתור - לא חסרים בוגרי דוקטורט שישמחו ללמד, או אפילו דוקטורנטים, והמשכורות המשולמות למרצים שלא מן המניין הן זעומות במיוחד, כך שהנטל על התקציב הוא זניח. בהנחה שמספר הסטודנטים נותר בעינו ואנחנו לא מעוניינים בהעלאת סף הקבלה, הרי שהבעיה היא אולי מחסור בכיתות לימוד, אם כי גם זה לא נראה לי כשורש האמיתי של הבעיה - מדי יום חמישי אני מלמדת 14 סטודנטים בחדר שנועד להכיל בערך 70. אני דבקה בעמדתי בנוגע לחוסר האכפתיות. כל עוד הסטודנטים לא מתמרמרים, אין לאוניברסיטאות שום אינטרס לשנות את המצב. אולי כשתחריף התחרות בשוק ההשכלה הגבוהה, תשנינה האוניברסיטאות ממנהגן. מצד שני, סטודנטים לא נוטים לבחור מוסד להשכלה גבוהה ע"פי מספר התלמידים בכתה, אלא לפי יוקרה, כך שזהו מעין מעגל המזין את עצמו - כל עוד לאוניברסיטה עומדת יוקרתה, אין לה אינטרס לשנות, שכן לסטודנטים אין אלטרנטיבות אמיתיות. עם פתיחת שוק ההשכלה הגבוהה בארץ וכניסת המכללות, אולי עוד נראה שינוי - מישהו יקים קולג' שיצליח גם לבסס את עצמו כיוקרתי, וגם להתחייב למספר מקסימלי של סטודנטים בכל כתת לימוד (כמו שעושים בארה"ב ה-liberal arts colleges הקטנים והיוקרתיים). ולסיכום, מהצד של הלוח: כל-כך הרבה יותר נעים ללמד 6 (אוגוסט האחרון) או 14 (ימי חמישי) מאשר 50 (ימי שני ורביעי). אין לי מושג איך המרצים לא מתעקשים על כתות קטנות, אלא אם כן מדובר במרצים שבאמת רוצים להקריא מהדף וללכת הביתה. אני רוצה להאמין שבעוד 10 שנים, כשמעמדי האקדמי יהיה יותר מבוסס, אוכל לסרב ללמד כתות גדולות. (ציון עובר מובטח לכל קוראי האייל) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארה"ב המגוון של מוסדות אקדמיים הוא עצום, וישנם פרסומים המשווים בין המוסדות. מעניין ששניים מן השיקולים המרכזיים הם היחס סטודנטים למרצה, ואחוז המרצים בעלי תואר שלישי. בארץ התחרות מצומצת בהרבה, ומכיוון שכללי התקצוב אחידים, אני לא חושב שתוכל להתפתח תחרות משמעותית על-בסיס של גודל הכיתות. אם תקום מכללה בעלת רמה גבוהה (כבר לימדתי בכזו) וכיתות קטנות, שכר הלימוד יהיה גבוה, וזה לא פתרון למרבית הסטודנטים. מרצים, ככלל, מעדיפים ללמד כיתות קטנות (עד 30, נאמר) מאשר גדולות מאד. אבל אני חושב שהערכה שלך לגבי מרחב התמרון שלהם (או שלך בעוד עשר שנים) אופטימית מדי. לגבי הפתרון האופרטיבי שאת מציעה, אני חושב שהוא שופך חלק מהתינוק עם המים. הסטודנטים אולי לא תמיד מזהים את ההבדל בין מרצה שלמד את החומר בשנה שעברה לבין מרצה שכתב את ה- textbook, אבל על האוניברסיטה מוטלת החובה לשמור על הכללים בנושא הזה. לסטודנטים יותר נוח ללמוד מדוקטורנטים בכיתות קטנות מאשר ממרצים מנוסים בכיתות גדולות - הרי בסוף מקבלים את אותה תעודה. אבל המועצה להשכלה גבוהה צריכה להגביל את המחלקות במינון של הפתרון הזה. בעיה נוספת, מסלולי העסקה של בעלי דוקטורט כמורים הם אכן פתרון זול לאוניברסיטה, והם באים על חשבון משרות רגילות (ויקרות יותר). בגלל הפתרון הזה המדינה מפסידה מדי שנה עשרות (אם לא מאות) דוקטורנטים שנוסעים ללמוד בחו"ל, ולא חוזרים1. 1 אני דווקא למדתי בארץ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |