|
רק כדי לעמיד דברים על דיוקם: אינני מסתייג משירה פוליטית גרידא; אני סבור שבשירת מיאקובסקי, ברכט, נאזים חיכמת יש בהן הרבה חן ואסטתיקה, כמו גם במחזותיו במערכוניו ובפרוזה של חנוך לוין, שלא בלבד שיש בכתיבה זו ייצוג של עולם במלחמה או עוני או מירורים אחרים, יש גם ייצוג אסתטי חריף. לאחרונה, אפילו, אני מוצא פינות חמד במאמריו השיריים הפוליטיים של אצ"ג. האח.
עם זאת, שירת אהרן שבתאי דוגמת "לבי" שהיא יותר מקוממת שירית ממעניינת, או השירה הפרו-סרבנית של לאור, או אפילו שירי נגד בן-לאדן של נתן זך שפורסמו מיד לאחר האחד עשר בספטמבר במוסף תרבות וספרות הארץ - כל אלה יש בהם את הגלישה המוכרת, הקלה מדיי, של אנשי הרוח הישראלים, של האלו האוהבים להתקרא משוררים או אינטלקטואלים רחמנא ליצלן, אל הפוליטי המלוכלך, ובכך הם מנטרלים מעצמם את הזכות והיכולת לקבוע ולממש עמדה אסתטית. "המחויבות ליופי" שהזכיר קלדרון ברשימתו אינה מעלה יחידאית לשירה מעולה, להפך - היא מתכון גמור לאסקפיזם אותו הזכיר עמר אורי. אך המחויבות ליופי כמעטפת למסר פוליטי/חברתי/תקופתי היא עול מצוותיו של כל משורר, של כל אמן.
אפשר לצטט את כותר פאראראזי מתוך ספרו של שלמה זנד "האינטלקטואל האמת הכוח" - "והמשכיל בעת ההיא (לא) ידום". סייג לחוכמה ודי לחכימא.
|
|