|
||||
|
||||
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הבלתי מושג, לפעמים את הבלתי קיים. כתבת את זה יפה, ולדעתי אתה רואה נכון. אני לא יודע למה כל כך הרבה אנשים קפצו עליך אוטומטית עם תשובות מוכנות מראש, כנראה שנגעת באיזה עצב חשוף - יותר קל להוציא דבר מקוטקסו ולהכנס בו מלהכיר באפשרות שאנו נתונים בשטיפת מוח מתמדת. אתה שואל, מה עושים עם כל השקר הזה? (וזו באמת לדעתי אחת ההתמודדויות היותר קשות של דור השלנו). אני חושב שהתשובה היא *מינון*. טלויזיה היא טלויזיה, התפקיד שלה היא למכור לנו מציאות לפי בחירתנו, נרצה לפחד נראה אימה, נרצה לצחוק נראה פייטונים - זה לא פייר לבוא אליה בטענות על שהיא מספקת לנו את הזבל שאנו מבקשים ממנה. אם נצרוך טלויזיה במידה, נוכל בסוף יום עבודה לצחוק קצת עם סיינפלד, או להתקרב לחזה של פאמלה ב"משמר המפרץ". אם נצרוך אותה יותר מדי, נהיה לאט לאט יותר ריקים, יותר מנסים להשיג (ולא מצליחים), יותר רובוטים. אבל ככה זה גם עם גלידה וסוכריות, במידה טעים, בהגזמה - הורס את השיניים. לכן להבנתי השאלה\בעיה היא: איך משנים את המינון, איך לא נופלים לתוך האשליה הזו והופכים ל-couch potato ? זה במידה רבה באחריותו של כל אחד מאיתנו לגבי עצמו, אבל זו גם בעייה חברתית כי אנחנו גוררים אחד את השני בחזרה פנימה: מדברים על התוכניות שהיו, שולחים ילדים לבי"ס עם קלמרים\תיקים\נעליים\חולצות\מחברות\מה-לא של הלהיט התורן, רואים את יאצפן בשלטי חוצות, זה הולך אחרינו לפאבים, לביקורות בעיתון, יש תוכניות על תוכניות כמו גיא פינס שרק מושכות אותנו עוד ועוד. זה כבר ממכר ממש, זו שטיפת המוח, מזה קשה להתעלם ו"כמו בסמים תיפול, נופלים החיים" (איפה הילד) |
|
||||
|
||||
במשך שנים אנחנו "מיליטנטים" שלא מוכנים לרכוש מוצרים ממוסחרים על בסיס תוכניות טלוויזיה 1. ובאמת הילדים הם תמיד היחידים בכיתה שאין להם קלמריםנעלייםחולצותמחברות*יומנים*ומה-לא מהמין הנחשב. המוצרים הללו הרסניים מבחינות רבות - עומס כלכלי מיותר על ההורים, יצירה וקיבוע של מעמדות, וגם פגיעה בלימודים (היומנים למשל מלאים בזבל צרוף שמאפשר להעביר את השיעור בלי להקשיב למילה). לו היו בתי הספר מוציאים הנחיות נגד המוצרים הללו הדבר היה פותר בעיות רבות גם להורים, שפעמים רבות מתקשים להילחם בסחף. 1 והילדים אפילו מבינים את הסיבה, ולא מגלים התנגדות. |
|
||||
|
||||
היומנים היחידים שהיו לי שהתבססו על תוכנית טלוויזיה היו שני יומני ''העולם הערב'' הנפלאים. עד היום אני שומר אותם, וזה למרות שאני אישית לא כתבתי בהם מילה. אף פעם לא מצאתי שימוש ליומן... בכל מקרה אני לא זוכר להסתכל בהם כדי להזכר מה אני אמור לעשות היום. |
|
||||
|
||||
או, אני זוכר אותם - הם באמת יומנים נפלאים. אני זוכר משם את הפירוט שלהם ממה מורכב חצ'קון ("כך וכך אחוז של גבינה צרפתית משובחת"), וגם התחביב של אברי ("טיפוח קיפודי נוי") <הודעה זו נכתבה בחסות "קילשוני הקלשון" וסלון "סופט-אנד-איציק"> |
|
||||
|
||||
לא חוכמה - כשהיינו קטנים (בי"ס יסודי) התעשייה הזו היתה הרבה פחות מפותחת. תכניות הטלוויזיה לילדים היו הפקות של החינוכית או סדרות בריטיות למיניהן, שלא לוו במסחור (או שמא הייתי אני הילדה היחידה שפיספסה את זה?). לי זכורים מגילאי 10-9 קלמרי ג'ינס כשיא האפנה, וכמובן יומן הטווס האלמותי ומחברות מהסוג שכתוב עליהן מאחורה "כולנו אומרים תודה-בבקשה-סליחה". |
|
||||
|
||||
היה עידן איטו אבירם המאוס עם היומנוער המזוויע. |
|
||||
|
||||
ונייר מכתבים עם תמונות של זוג מחזיק ידיים על רקע השקיעה, ליד הסוס, מאחורי שיחי הוורדים, בתוך שדה שיבולים. או משהו כזה. מאיפה הישגנו אותו? לא ברור. נדמה לי שקנינו 1 אותו דף דף, מעטפה מעטפה, בכמה אגורות בחנות כלי הכתיבה השכונתית. 1 הנכס הכי חשוב שקניתי אז היה אלבום וקלפים של "העולם המופלא", שעד עכשיו יש לי בבית, לאושרי. זה מעיף את האורחים לתקרה :-) (בעדינות). |
|
||||
|
||||
מה שמעיף את האורחים לתקרה זה לא האלבום, זה שאת מתכופפת כדי להצביע על תמונה מסוימת. |
|
||||
|
||||
נראה לי שאין תוכנית שאני יותר סובל מעצם המחשבה שהיא משודרת יותר מהתוכנית של גיא פינס כל התוכנית היא פרומואים ופרסומות גלויות וסמויות למוצרים/יצרנים(כן-כל 'סלבריטאי' הוא מוצר צריכה) כל הרעיון שלה הוא פיתוח הרעיון של הכבלים שפרומואים נחשבים תוכניות מקור, והכבלים מחוייבים להרבה שעות של תוכניות מקור ואיך הם ממלאים את השעות? בפרסומות לערוץ 2 משלמים לשידור פרסומות ואם חברה מממנת "מבצע" שקשור לכבלים היא גם משלמת לכבלים וגם הכבלים מרוויחים שעות מקור - סתם שתדעו |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |