 |
כל פעם אני רואה מחדש, איך אמירות שנאמרות כפשוטן מתקבלות בצורה עקומה על ידי פרשנים פוסט מודרניים 1.
ולדבריך: אני ראיתי דווקא יופי גדול בשיר. הדובר מודה מייד שאינו יודע דבר על איי הדרום, ודווקא לכן האסוציאציות שהוא זורק (גוגן, סטיבנסון), באות לחדד את הנקודה - הוא דובר מבחוץ, הוא קרא פעם ספר או ראה פעם ציור של ילידים בטאהיטי, וזה כל מה שהוא יודע. דווקא משום כך, הרגע השקט הזה של ההרהור במה שהוא כבר כנראה לא יידע, שובה את הלב. מין ניסיון לסכם לעצמו את כל הפרטים הלא חשובים שהוא מקשר במוחו עם איי הדרום, ולהבין שאלה רק פרטים שוליים, ושלעולם לא יבין באמת. וכמו שהוא לא מבין, גם תושבי האיים לא מבינים מושגים שעבורו הם יומיומיים (משאבים מתכלים, למשל). יותר מהקונפליקט בין עולם ראשון ועולם שלישי, ראיתי פה התייחסות לפער שיש בין אדם לאדם, בין עולם לעולם, בין מקום למקום, רגע של הבנה שכל אחד מאיתנו קיים לעצמו, ואיזו עבודה בלתי אפשרית היא זו להיכנס למוחו של אחר. הלא אפילו את המטבח של אחותו הוא לא ראה, ומעיד עדות שמיעה בלבד - היא סיפרה לו שתלתה את המפה. כל אדם הוא אי :-)
לגבי "לך לישון" - הייתי יכולה לחיות בלי השורות האחרונות האלה, אבל מן הסתם הן מופנות אל הקורא במין חיבה. כאילו אמר "גם אתה לא יודע כלום, גם אני לא, בוא נרד מכל העניין ודי". וכפי שהיו מפרשים אוהבי הארס-פואטיקה, גם הקורא לא יוכל לעולם לרדת לעומק השיר כפי שהוא, ואולי המשורר לא יוכל לעולם להפליג קרוב מספיק אל עבר הקורא? אולי.
ומעבר לכל זה, אחרי קריאה ראשונה מהירה, השיר נעים ורך ומהנה מאוד לקריאה. כמעט במצלול של שיר ילדים, נדמה לי. נהניתי מאוד.
1 זה לא נוגע לערן ישירות, כמובן, הדברים שלו רק מזכירים לי דברים שאמרו פרשנים פוסט מודרנים. זה כן גורם לי לחשוב שנמאס ודי מההתחכמויות והפיתולים של כל דבר, מאה פעמים סביב עצמו. כמה שלא תסתכלו מסביב, זה העולם המחורבן, זה החיים הפאתטיים שלנו, ואנחנו צריכים לחיות עם מה שיש. בא לי לחזור למודרניות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש