|
בתור מי שבילתה אי אילו שנים בין כתלי האוניברסיטה העברית, ומכירה מקרוב את השיעורים העמוסים בשומעים חופשיים אני מעוניינת להביע שאט נפש מההחלטה הנ"ל.
רוב רובם של השומעים החופשיים הם גמלאים של האוניברסיטה העברית. קשה למצוא צעירים וצעירות שמגיעים סתם ככה לשמוע שיעורים או סטודנטים מן המניין שיש להם זמן פנוי עד כדי לשמוע קורס שלם באופן חופשי ולא הרצאה בודדת. אותם שומעים חופשיים מארגנים להם מתחילת שנת הלימודים מערכת שעות ודואגים להגיע לפני הזמן לכיתה כדי לתפוס מקום (ע"פ רוב בשורות הראשונות). קורסים שידוע מראש כי יהיו בעלי פוטנציאל לציבור רב של שומעים (כמו למשל קורסים סמסטריאליים שמועברים אחת למספר שנים ע"י מאיר שלו) מצוין בהם בפירוש בשנתון ובמזכירויות החוגים כי הכניסה היא לסטודנטים רשומים בלבד. או אז, בשיעור הראשון מגיעה מזכירת החוג הרלבנטי ומבקשת ממי שלא רשום לעזוב את הכתה שבדרך כלל עמוסה עד לאפס מקום. מיותר לציין כי לא כולם עוזבים ומיותר לציין שאין שום דרך אחרת לאכוף את ההחלטה. לעיתים, ממוקמים הקורסים בכיתות קטנות יותר ואז לאותם שומעים חופשיים מלכתחילה לא נעים לתפוס מקום של סטודנטים רשומים והם נמנעים מכך. קורסים שמלכתחילה ממוקמים באולמות הגדולים המיועדים ל- 200 איש ויותר לוקחים בחשבון את המספר הרב של השומעים שאינם מן המניין. מעבר לכך, רבים מהם נקבעים כשיעור הראשון של הבוקר (ב- 8:30) כך שמספר הפנסיונרים שיגיעו גדול בהרבה על מספר הסטודנטים.
בהחלטה מטופשת זו, יורה לעצמה האוניברסיטה העברית ברגל. אין לה כל דרך לאכוף את הרישום, רעיון התשלום אווילי ומנופח מעבר לכל פרופורציה (300 שקל לשנה מכל שומע חופשי, נשמע הגיוני קצת יותר מאשר 300 שקל לקורס סמסטריאלי) וגם אם יוצבו בכניסה לכל אולם סטודנטים שיפקחו על הנכנסים, הם עדיין אינם גזברים ולא הם ובטח שלא המרצה המכובד יורו למשתמטים מרישום ותשלום לעזוב את הכתה. פרט לכך, עלולה הנהלת האוניברסיטה למצוא עצמה במצב מביך אל מול מרציה הבכירים שיעמדו פתאום מול אולם גדול מאוד וריק.
|
|