בתשובה לגלעד דנבום, 20/09/02 17:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"הלוואי שהייתי הולך בעצמי, אנטוניו. יש שני דברים שהייתי נותן הכל כדי לראות. האחד הוא רכבת... והשני הוא מלחמת שוורים." "צפיתי בהרבה מהם; הלוואי שיכולתי לצפות בעוד אחד." "אני לא יודע על זה שום דבר, אלא מעט, בצורה מעורפלת, אנטוניו, אבל שמעתי מספיק כדי לדעת שזהו ספורט אצילי." "האצילי ביותר בעולם! אין עוד ספורט המתחיל להשתוות אליו. אספר לך מה ראיתי ותוכל לשפוט בעצמך. היה זה הקרב הראשון שלי, אך הוא מוחשי עבורי עתה כפי שהיה אז. זה היה יום ראשון לפנות ערב, מזג האוויר היה נפלא, ודודי הכומר לקח אותי כפרס על כך שהייתי ילד טוב ומשום שביוזמתי ומבלי שאיש ביקש זאת ממני רוקנתי את קופת החסכונות שלי ונתתי את הכסף למיסיון שעסק בתירבות הסינים, בהמתקת חייהם ובריכוך ליבם בדרכיה העדינות של דתנו. הלוואי שיכולת לראות את מה שראינו ביום ההוא, ת'ורנדייק." "האמפיתיאטרון היה דחוס, מהזירה ועד לשורה האחרונה - שנים עשר אלף איש במסה אחת - בני מלוכה, אצילים, כמרים, גברות, אדונים, פקידי ממשל, גנרלים, אדמירלים, חיילים, מלחים, עורכי דין, גנבים, סוחרים, סוחרי בורסה, טבחים, משרתות, מבשלות, נשים מפוקפקות, בחורים צעירים, מהמרים, קבצנים, בטלנים, נוודים, נשים וגברים מאמריקה, מאנגליה, מגרמניה, מצרפת... כל העולם קיבל שם ייצוג: הספרדים כדי להעריץ ולהלל, הזרים כדי ליהנות, לשוב הביתה ולמצוא פגמים - כולם במעגל נטוי, זורם ומתפתל של צבעים תחת השמש הקופחת - ממש כמו גן, גן פרחים מקסים וצעקני! ילדים מכרסמים תפוזים, ששת אלפים מניפות מרפרפות ונוצצות... פניהן היפות של ילדות מחייכות בברכה לילדות יפות אחרות, קשישים וקשישות מחליפים חיוכים זה מול זה - אה, איזה מחזה של שמחה עליזה וציפייה מאושרת! בלי נשמה רעה, בלי נפש עכורה, בלי לב דואב - אה, ת'ורנדייק, הלוואי שיכולתי לחזות בכך שוב." "ופתאום, תרועה צבאית של חצוצרה מפלחת את ההמהום והמלמול - לפנות את הזירה!" "הם מפנים אותה. השער הגדול נפתח במכה, והתהלוכה צועדת פנימה, בתלבושות נפלאות וזוהרות: מפקדי היום, אחריהם הפיקדורים רכובים על סוסים, ואחריהם המטדורים הצועדים בסך, כל אחד מהם מוקף ברביעיית עוזריו. הם מגיעים מול תאם של זקני העיר ומצדיעים רשמית. המפתח מושלך, המנעול נפתח ומוסר מדלת כלובו של השור. עוד תרועת חצוצרה - הדלת נפתחת לרווחה והשור שועט פנימה, רותח, רוטט, ממצמץ באור המסמא, ועומד שם, יצור רב רושם, במרכז המון עיניים מעריצות... הוא רואה את אויביו: פרשים היושבים ללא תנועה, רמחים ארוכים לצידם, על סוסים שעיניהם מכוסות והם זקנים, שבורים, רזים ומורעבים, טובים רק לספורט ולקרבן, ואז לערימת הפגרים." "השור מתנפל עם רצח בעיניים, אך הפיקדור פוגש בו בנעיצת רומח בכתף. הוא נרתע בכאב, והפיקדור מדלג החוצה מאזור הסכנה. צרור תשואות לפיקדור, קריאות בוז לשור. חלק צועקים לו "פרה!" ומכנים אותו בשמות גנאי. אך הוא אינו מקשיב להם, יש לו עבודה; הוא אינו מתייחס לנושאי הגלימה המקפצים סביבו על מנת לבלבלו; הוא רודף לכאן, רודף לשם, אנה ואנה, מפזר את הבנדרילוס הזריזים לכל הכיוונים כתרסיס, וסופג את חיציהם המכעיסים בצווארו כשהם מתחמקים ומזנקים - אה, איזה מראה מלא חיים, הקהל כולו משתולל! אה, אתה מוכרח לשמוע את רעם השאגה העולה בשעה שהמשחק בשיאו ודברים כה נפלאים קורים!" "אה, השור הראשון, ביום ההוא, היה נפלא! מהרגע שרוח הקרב עלתה והציפה אותו והוא נרתם למלאכתו, הוא החל לעשות פלאים. הוא קרע לעצמו דרך בין רודפיו, מעיף אחד מהם ישר מעבר לגדר; הוא גלגל סוס ורוכבו לארץ, ומיד זינק אחר הבא בתור, פגע בו בקרניו, פוצע סוס ורוכבו; ושוב, לכאן ולשם, אנה ואנה; בזה אחר זה ריטש שני סוסים כך שקרביהם התפזרו סביב, ופגע בשלישי כה חזק עד שלמרות שגררו אותו למחסה, דחפו פנימה את מעיו, דחסו בדים בין הקרעים ודירבנו אותו לעבר השור בשנית, לא הצליח להגיע; הוא ניסה לדהור, תחת הדורבנות, אך מיד קרס, כרע ונפל אפיים ארצה. לזמן מה, היתה הזירה הדבר המרגש והנפלא והמסעיר ביותר שניתן לראות. השור ניקה אותה לחלוטין, ועמד שם לבדו! שליט יחיד של המקום. הקהל השתולל מגאווה, שמחה ואושר. לא יכולת לשמוע את עצמך חושב בין כל השאגות, ההמולה ושאון מחיאות הכפיים." "אנטוניו, אני ממש יוצא מגדרי למשמע תיאוריך... אני עוד אצפה במלחמת שוורים בימי חיי. האם הרגו אותו?" "אוה, כן, הרי לשם כך הובא השור. הם התישו אותו, ולבסוף לכדוהו. הוא המשיך לדחוק במטדור, שבכל פעם חמק באצילות הצידה, מחכה להזדמנות בטוחה; ולבסוף היא באה; השור הסתער בזינוק קטלני לעברו - אך המטדור חמק בקלות, וכשהשור רץ לצידו, החליקה החרב הארוכה לתוכו חרישית, בין כתפו השמאלית ועמוד השידרה - פנימה, פנימה, עד הנדן. הוא קרס ונפל ארצה, גוסס. "אה, אנטוניו, זהו באמת הספורט האצילי ביותר שאי פעם היה. שנה מחיי הייתי נותן כדי לצפות בו. האם תמיד הורגים את השור?" "כן. לפעמים השור מפוחד כשהוא מוצא עצמו במקום כה מוזר, והוא סתם עומד שם ורועד או מנסה לסגת. או אז בזים לו כולם על פחדנותו ורוצים להענישו ולהשימו ללעג; אז חותכים את שוקיו מאחור, וזה הדבר המשעשע ביותר בעולם לראות את השור מקרטע סביב על רגליו הפגועות; באיצטדיון עולה ממש סופה של צחוק למראהו; צחקתי עד שדמעות זלגו על לחיי בראותי זאת. לכשסיים את כל מנת השעשוע שהיתה בו, השור אינו מועיל עוד, והוא מומת." "ובכן, אנטוניו, זה אכן נפלא באופן מושלם. יפהפה בצורה מושלמת. לשרוף כושון אפילו לא מתקרב לזה." -- מארק טוויין, מתוך "סיפורו של סוס", 1906. תרגום חיוור לעברית: הח"מ. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לשרוף כושון יותר כיף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, אם בתגובתי העלובה עודדתי אותך למפעל תרגום נהדר שכזה, הרי שבכל מקרה יצא מתוק מעז. הסיפור של טוויין הוא מרהיב וחריף, ולדעתי גם מדויק, אך בניגוד אליך (ככל הנראה) אינני מפרש את מעשה הרג השור בהשוואה ל"שריפת הכושון", כי אם את כל מה שסביב לו - הזירה המלאה בעדר האנשים המריעים לאלימות גסה, ולספורט חסר טעם. ידוע לי כי סיפור זה נכתב על משקל "סיפורו של כלב", אשר בתורו היה מחאה כנגד ויויקציה, אך אני בהחלט נוקט בשיטת החירות הביקורתית, ובוחר להציע ניתוח שחורג מהמטרה המוגדרת, אולי, שלשמה נכתב חיבור זה.1 מבחינה זו חשוב להבין כי מלחמות השוורים היו כלי נהדר בידיו של המשטר הפרנקואיסטי במסגרת תוכניתו לספק להמונים "לחם ושעשועים", ולהרוויח אפאתיות ואדישות פוליטית במקרה הטוב, ולאומנות אלימה במקרה העוד יותר טוב. אמנם הסיפור נכתב לפני תקופת פרנקו (הרפובליקה השנייה קמה רק ב-1931, כלומר זו תקופת ההתמוטטות הסופית של הקולוניות הספרדיות והתמוטטות כלכלית וחברתית בספרד גופא), אבל אני חושב שבהקשר זה הוא מעביר נקודה חזקה הרבה יותר, שחורגת מגבולות הכרונולוגיה ומעבירה לנו מסר כללי על אופי החברה במשטר טוטליטרי, ועל אמצעי האינדוקטרינציה בחברה שכזו. הרי מה שמזוויע כאן, מעבר לתיאורי שחיטת השור (שכאמור, אין לי איתה בעיה מוסרית כשלעצמה) הוא ההתייחסות לאקט זה כאל "שעשוע", כאל מכשיר לשליטה ולחינוך של המונים נבערים, אשר מסתפקים במפגן הראווה של הדם וההרג או בהאללת המטדורים בתור תחליף להתעסקות פוליטית או חברתית ממשית. מבחינה זו, כל ענפי הספורט הם זהים: כולם מהווים סובלימציה של מלחמה. מלחמת השוורים לפחות מציגה את האלימות בצורה גלויה, ואיננה מנסה להסתיר אותה, או גרוע מכך - להסתיר את ההסתרה שלה, כפי שנעשה בכדורגל, למשל. ואולי כך אפשר לראות את מעשה שריפת הכושון - מעשה שעל פי רוב היה ציבורי, ואף חגיגי (!) וראוי לציון. זכור לי שביקרתי במוזיאון ההיסטורי של ניו יורק בתערוכה שהציגה גלויות אמריקניות מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עליהן הונצחו תמונות של מעשי לינץ', תליות, הצלפות ושאר עונשים שבוצעו בשחורים. התרשמתי כי יש בפומביות הברברית הזו משהו מלכד ומאחד; ומבחינה זו עדיף לשנוא ולטבוח שור, מאשר אדם. ------ 1 ראו: http://www.boondocksnet.com/twaintexts/letters/lette... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג'ורג' אורוול, ''להרוג פיל'', ב- ''מדוע אני כותב, ועוד מסות'' (הוצאת עם עובד). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |