|
||||
|
||||
את יודעת... במקום ובזמן הנכונים. נגיד אם אני נתקל לפתע פתאום ערב אחד בפאב בטפיל שואה שמנסה לגנוב לי את ההצגה מול יפהפית הערב בהצטדקויות יומרניות ופוזה מסיונרית. (נא לשים לב: יש לעשות הפרדה ברורה בין ניצול שואה או אדם הקשור באופן אישי לניצול שואה לבין "טפיל שואה" שהוא *אינו* אדם שנפגע או קשור איכשהו לאדם שנפגע בשואה, אך משום מה באופן מסתורי כלשהו כל חייו סובבים סביב השואה). |
|
||||
|
||||
אם הוא באמת מנסה לגנוב לך את ההצגה, אז נו בסדר. |
|
||||
|
||||
אם אני לא טועה, קושינסקי הוא באמת ניצול שואה, ואגב, גם סופר גדול. מזעזע, אבל החיים בתקופת השואה באמת היו מזעזעים. קושינסקי פשוט לא מנסה אפילו להסתיר את האמת המחרידה, ולכן החוויה של הקורא עלולה להיות טראומטית, כמו זו של ברקת. |
|
||||
|
||||
קראתי את הספר לפני המון זמן, אבל התחושה שלי הייתה שקושינסקי פשוט פורנוגרף של סבל (וגם קצת של מין), בלי יותר מדי שאר רוח. אבל קראתי אותו לפני המון זמן, ולא קראתי שום דבר אחר של קושינסקי. אם ירדו עלי מספיק חזק אני אשתדל לקרוא אותו שוב. |
|
||||
|
||||
אני חושב שדברים דומים אמרו על דה-סאד. קושינסקי פשוט מתח את הגבול עוד טיפה (ואגב, איפה הגבול: לי זה מזכיר קצת את האסלה במוזיאון). ובכל מקרה, זה באמת עניין שם טעם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |