בתשובה לגלעד ברזילי, 11/09/02 9:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכן, בכל פעם שאתה מתבקש להביט במראה ולהגיד מה אתה רואה, משום מה אתה מסיט את מבטך לצדדים ומחפש לשים ללעג את האנשים שלצדך. קשה להשתנות, קשה אפילו אם רוצים בכך. מניסיוני ונסיון חברי ההחשפות לזוועות שמתרחשות יום יום בתעשיית הבשר הם שמביאים לשינוי הרגלים, הסטייק מפסיק להיות טעים. אפילו אם אתה נותן ביס, אתה נזכר ועוזב. זה לא קורה ביום אחד לכולם, זה תהליך שיכול לקחת זמן עם התקדמות ונסיגה. בסופו של דבר העובדות הולכות ומצטברות ונערמות לפני העיניים שמביטות בשניצל, ועיניים רואות פרגית שכל חייה עמדה על סורגי ברזל בכלוב קטנטן בשורה ארוכה של סוללת תרנגולות עם רעש מחריש אוזנים וריחות של אמוניה שאפילו הלולן לא יכול לשאת, ושעמום, שעמום משמים. היא לא תדע לעולם מה זה לנקר באדמה,,,,,, היא לא תפרוש לעולם כנפיים כמנהג התרנגולות, לא תדגור על ביצה, לא תראה אפרוח. כל הקיום שלה נועד לאפשר לי רגע של הנאה. הנה היא כאן, היא הייתה להעלות צריכה עוד כמה גרמים לפני שתהיה ראויה שאוכל אותה. באחד הימים קבלתי טלפון מהבן שלי שהוא מצא שני גוזלי תור שיש להם חורים ענקיים בראש. רצנו אתם לגן חיות ואחרי שלא עזרו לנו שם, רצנו לווטרינר והתברר שעורב ניקר להם את הראשים, הוא רצה להגיע לתוך שלהם. היה הכרח לקצר את סבלם. כשבני צלצל הייתי באמצע הארוחה: עוף וסלט. כל הדרך שעשיתי עם התורים המסכנים העוף שאכלתי ישב לי בבטן והבנתי כמה הפעולות שלי סותרות אחת את השניה - מצד אחד אני מוכנה "לתת את הנשמה" כדי שהגוזלים האלה יישארו בחיים - מצד שני הרגע התענגתי וקרעתי בשיני בשר מפולקה של עוף... ואחר כך התחושות האלה רק החריפו. הייתי נהנית לרגע מארוחה בשרית ומהרהרת אחר כך שעות על החיה שאכלתי, איך היו חייה, איך מתה, איך אני המשכתי את שרשרת האלימות האנושית שליוותה את חייה מהרגע שנולדה. אחר כך הייתה תקופה שלא אכלתי חיות אבל הייתי מסתכלת איך אנשים אחרים אוכלים וחושבת על הכל מהצד: על ההנאה שלהם, על ההשתוקקות שלי לטרוף יחד אתם, על הפגר שהם אוכלים, עליי שנחסך ממני הרבה, רק בגלל שאני לא שותפה יותר לזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אם את לא אוכלת בשר כתוצאה מהרגשת גועל אישית - שיבושם לך. for each his own. הבעיה שלי היא שמתחילים לטעון שכלל אסור לאכול בשר, וזאת מטעמי מוסר, אבל לא מצליחים לנמק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצונו ידחיקנו ברצונו ידחקו. מעבירים את תמונות התרנגולות המצופפות בלולים מסורגים לתת ההכרה ומתענגים על שיפודי פרגיות. בלי הדחקה נתמוטט תחת הכובד הנוראי והעצום של הזכרונות הרעים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |