|
||||
|
||||
זוהר, בתגובתי זו אתמקד רק בנקודה שהעלתי בהערתי הראשונה, שבה טענתי כי קבוצות רבות בציבוריות הישראלית, מימין ומשמאל, מערערות על לגיטימיות השלטון. (באשר ליתר, ראי נ.ב. בסוף התגובה). כשדיברתי על חוגי שמאל קיצוני הדגשתי שהם מקבלים את עקרון זכות השיבה, ואת טענת כנגדי "תגיד מי?" ובכן, דוגמא, "גוש שלום". ראי מסמך, שכתב אורי אבנרי, כמצע לאידיאולוגיה של גוש שלום: מה שמאוד יפה במסמך הזה הוא ההבנה העמוקה של אבנרי שכל לגיטימציה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום תבוא רק לאחר שישולבו הנרטיבים, הציוני והערבי, בצורה ששני הצדדים יקבלוה. רוב רובו של המסמך הוא הצגה של הנרטיב הציוני (לשיטתו של אבנרי) והנרטיב הערבי (גם לשיטתו של אבנרי). עם חלק מתיאורו אני מסכים עם חלקו איני מסכים (יש לי ראייה שלי את הסיפור - נארטיב שהתפתח אצלי בתקופת לימודי התואר השני שלי בהיסטוריה), אך הנקודה החשובה היא זו: אבנרי אינו מציע בסופו של דבר טיוטה לנרטיב משולב כזה. עם זאת הוא טוען שהשמאל "הישן" (זה שברק הוביל לקיימפ דיויד) עדיין לא תיקן את הנרטיב הציוני שלו ועל כן צריך להקים שמאל "חדש" עם נרטיב מתוקן. (אולי פספסתי משהו אבל בשלב הזה במסמך לא מצאתי שום קריאה מקבילה לתנועה הלאומית הפלסטינית לתקן את הנרטיב שלה). ואח"כ כותב אבנרי את העקרונות שינחו את השמאל החדש הנ"ל בהסכם שלום עם הפלסטינים. בנקודה 79 VI הוא כותב כך: (vi) Israel will recognize, in principle, the Palestinian Right of Return as an inalienable human right. The practical solution to the problem will come about by agreement based on just, fair and practical considerations and will include return to the territory of the State of Palestine, return to the State of Israel and compensation. המשפט הראשון מכריז בפירוש על הכרה עקרונית בזכות השיבה (סיפקתי את הסחורה המבוקשת, האין זאת?)אבנרי מוסיף שלהכרה העקרונית בזכות השיבה יתלוו הסדרים פרקטיים. נסיון להגיע להסדרים פרקטיים בדבר זכות השיבה נעשה בהבנות טאבה (ואף ננקבו מספרים כלשהם). אולם הנקודה החשובה היא ההבדל בין הכרה עקרונית והסדר פרקטי לבין הסדר פרקטי ואי הכרה עקרונית. הסדר פרקטי פרושו טיפול במצוקה של הפלסטינים בהווה. הכרה עקרונית פירושה: קבלת הנרטיב הפלסטיני וקבלת צדקת הטענות ההיסטוריות הפלסטיניות. הכרה עקרונית בזכות השיבה פירושה קבלת הנרטיב הפלסטיני שישראל היתה התוקפן ב-1948, פירושה קבלת הסיפור ש"הנכבה" היתה מזימה ציונית מתוכננת מראש. הכרה בזכות השיבה עכשיו, כפי שמציע אבנרי, לא תוביל ליצירת נרטיב ציוני-ערבי משולב כי אם להכנסת "סוס טרויאני" לבסיס הלגיטימציה של מדינת ישראל. נ.ב. זוהר, אף שלא התייחסתי בתגובתי זו לדברים בתגובותיך הנוגעים לשאלת הדמוקרטיה לא התעלמתי מהם. תוך כדי חשיבה על כך רשמתי לי ראשי פרקים למאמר בנושא ואני מקווה שאכתוב אותו עוד בחופשת החג. אשמח לדון איתך בסוגיה זו בהרחבה שם. |
|
||||
|
||||
אי ההסכמה היא אכן על הנקודה הראשונה- וזו 'אי ההכרה בלגיטימיות השלטון'. אני מודה שלא ייחסתי מספיק משקל ל*במתכונתו נוכחית*- אשר מצמצם ומשנה את הטענה שאליה התייחסתי. יחד עם זה היה חשוב לי להדגיש שאפילו מהכרה עקרונית בזכות השיבה , ופתרון פרקטי מציאותי (או לא מציאותי- עניין של דיעה) לפיה- משמעותה עדיין לא מערערת על הלגיטימיות של עצם קיום השלטון. ישנה תהום בין דיעה שגורסת כי מאחר ודמוגרפית יש כאן שתי מדינות, עדיף שיתקיימו שתיהן באופן לגיטימי- לבין ההטפה לג'יהאד של בשארה. ולכן לא היה לעניין לזהות את בשארה כנציג שמאל. הרי הוא בפירוש הפך לימני- מן הכוון המוסלמי. הטענה בדבר היות השקפה זו סוס טרויאני שמערער על עצם קיומה של המדינה, הוא נושא נכבד לדיון בספקולציה עתידית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |