בתשובה לאיילת בועזסון, 25/08/02 15:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חבל שאי אפשר לצרף צלילים באייל. הייתי מצרפת סאונד של צחוק מריר... לפני שנים, כשאחותי היתה בבית הספר חזרה עם סימנים כחולים על הגוף. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה הזדעזענו עד עמקי נשמתנו, התקשרנו לכל העולם. למשרד החינוך, למשטרה, לגג לילד המפגר, לאקים, למי לא. בשורה התחתונה - כולם אומרים שאי אפשר לעשות כלום, כי את לא יכולה להוכיח שעשה את זה אחראי על החוסה ולא חוסה אחר, במיוחד כשמערכת הכסת''ח עובדת במלוא המרץ והאחראי עומד מול הרשויות במלוא סמכותו ומתעקש ש''הוא לא ראה שום דבר ואולי זה בכלל קרה בבית''. כשמדובר בחולי נפש מתפקדים או באנשים הסובלים מפיגור קל, זה אפשרי להתלונן, כי הם יכולים לדבר ולספר מי זה. כשמדובר באנשים הסובלים מפיגור קשה, כמו אחותי, ושלא מסוגלים לספר, לדבר ולהצביע, אנחנו יכולים ללכת לחפש את החברים שלנו. זה עצוב, אבל במשך השנים היא חזרה עם סימנים כחולים לא פעם אחת ולא פעמיים, זה עוד יותר עצוב שהיא בכלל לא היחידה, וזה הכי עצוב שאנחנו כבר לא מזדעזעים מזה... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה עצוב שלא הופכים שולחנות ומתיזים ראשים. אני מבינה את עניין הסימנים הכחולים. גם ילדין רגילים חוזרים מבית הספר עם חבורות. אני לא מבינה את השתיקה שבנוגע להתעללות מינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאושפזים במחלקות לחולי נפש לא ממש נוטים לספר. ממה סיבות: * לא, לא כולם מתפקדים. * כשמשתחררים מבית החולים, רוצים להשתקם. לא תמיד יש כוחות להלחם במערכת. * הרבה מפחדים שלא יאמינו להם (וכבר קרו מקרים מעולם). חלק ניכר מהמאושפזים הינם אנשים בודדים, עם אחוזים גדולים שנדחו ממשפחתם וללא הרבה חברים שאינם במעגל ה"מאושפזים לשעבר"- כך שהרבה עזרה חיצונית אין. עם הכוחות המוגבלים שיש להם, הם צריכים להחליט: לנסות להשתקם ולהתמודד עם הסטיגמות הקשות שגם כך יש בחברה, או להתלונן, לקוות שיאמינו לך, ושמשהו יקרה מזה. כך שדי ברור למה יש כל כך מעט תלונות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |