בתשובה לדובי קננגיסר, 18/08/02 22:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה שלי היא לא חזותית, אלא סגנונית. מבחינת הויזואליזציה של הארץ התיכונה דווקא נהנתי והיא תאמה לדמיוני. מה שהפריע לי הוא השטחיות של הצגת הדברים. האירועים מוצגים בצורה סתמית ולא אמינה. (שתי דוגמאות:מרי ופיפין מצטרפים לפרודו וסאם במקרה סתם כך. סצינת המועצה של אלרונד פתטית ביותר דווקא במה שאמור להציג את החלק המרתק והחשוב ביותר של הספר הראשון.) הבמאי מפספס לחלוטין את הנראטיב המיוחד של טולקין (העברה מודרנית של הפאתוס הרומנטי של יצירות עתיקות) ומראה סרט הרפתקאות ואפקטים שיגרתי למדי. אם הוא היה נוקט בגישת בימוי אחרת, לא הייתי מאוכזב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה דעת יחיד אני גם חושב שאחת הבעיות הגדולות בסרט היא חוסר הרושם של חלק מהצינות ואכן כמוך היה חסר לי הרבה עוצמה בחלק של המועצה דבר שהסופר עשה בכישרון רב לא הצליח לעשות הבמאי, למעשה זה ניראה יותר כי משעמם לאנשים שם ולא כי הם מצפים למלחמה כלל עולמית כנגד הרשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי אמרתי שאני מדבר על הפן הויזואלי? אולי אם היו יצירות עתיקות שהן סרטים, היה לג'קסון על מה להתבסס. לצערנו, הקולנוע הוא אמנות די צעירה, ולכן אי אפשר לצאת מתחומי האמנות הזאת בלי לדפוק את הסרט. אז כן - איזו הפתעה! - הוא יצר סרט, לא עוד ספר. סרט עונה לתכתיבים ולנורמות של סרטים, לא של "יצירות עתיקות". בתור סרט הוא מצויין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הבנתי את המשפט ''אתה ציפית לראות בסרט את מה שראית בדמיון שלך כשקראת את הספר'' כהתיחסות לפן הויזואלי. סרט יכול להיות מבוים בצורות שונות, ולדעתי כאן הבמאי כשל כשביים את הסרט בצורה שאינה נאמנה לרוח הספר. אין קשר לכך שהסרט בכל מקרה יהיה פחות טוב מהספר, אלא זה ענין של בחירת גישת בימוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אגב, אני אישית מתנגד לטענה שבעת הקריאה יש ויזואליזציה של המתואר. אני חושב שזה מיתוס שאין לו שום גיבוי קוגניטיבי. שיקום פה אחד ויגיד לי שיש לו בראש תמונה מלאה ומפורטת של דמויות שעליהם קרא או של מקומות. לדעתי אין דבר כזה. כולם פה מכירים את סיפורי התנך: למישהו יש דמות מדומיינת של משה או של שלמה? דמות מלאה, מפורטת? לא רק זקן או מקל? לא נראה לי. אין דבר כזה ויזואליזציה והקורא אינו רואה "בעיני רוחו" את "העולם המיוצג בטקסט". אנחנו מקסימום רואים הבזקות של מראות חלקים ביותר שנבנים לפי עקרונות מסוימים ובראשם: התכונה המייצגת של הדמות. הפטנט הוא איך לכתוב ככה שגם שביב המידע שניתן על המציאות המיוצגת יוצר תחושה של מציאות חיה ושלמה. מה שנבנה הוא תחושת מציאות ולא תמונת מציאות. תחשבו על זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי תמונה שלמה של דמויות – ברוב המקרים. ובכל זאת, פעמים רבות כשאני רואה דמות בסרט-מבוסס-על-ספר, אני מכריז בליבי: "לא כך הוא נראה!". מצד שני: "חשבתי: "מגיע רגע מסוים בחיינו אשר בו, בין כל האנשים שהכרנו, רב הוא מספרם של המתים ממספרם של החיים. ורוחנו מסרבת לקלוט קלסתרים נוספים, הבעות-פנים נוספות: על גבי כל פנים חדשות שהיא פוגשת, היא מטביעה את הדפוסים הישנים; לכל אחד היא מוצאת את המסכה ההולמת אותה יותר."" ("ערים ומתים 2", מתוך "הערים הסמויות מעין", איטאלו קאלווינו, עברית: גאיו שילוני). זוהי אחת הפסקאות שהכי הזדהתי איתה מכל הטקסטים שקראתי מימי. כבר שנים שאינני מצליח לזכור פרצופים חדשים: כל דמות חדשה שאני פוגש מתוייגת מיד (לא באופן רצוני) תחת שם של פרצוף מוכר מהעבר (למרות שלעת-עתה רבים החיים מבין מכרי מהמתים). ואם נחזור לנושא המקורי, הרי שהדבר משפיע גם על קריאת ספרים: כמעט כל דמות מתוייגת מיד תחת פרצוף מוכר – ולעיתים גם תחת דמות מוכרת מספר אחר. לעיתים נדירות הדברים מתרחשים הפוך, ודמויות מהמציאות מתויגות אצלי תחת דמויות מספרים שקראתי. במקרים אלו, אגב, החפיפה היא בדרך-כלל רבה ועמוקה יותר. כך למשל עידו רזון ז"ל חי בראשי שנים רבות - כמעט מאז שהכרתי אותו, למעשה, ועד היום - בחפיפה כמעט מלאה עם דמות ספרותית מסוימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרגע הזה נראה לי שיבוא בזמן הזקנה, כאשר אתה חי בתוך מבול של פטירות. בכל מקרה, אני בהחלט מסכים. הדמיון אינו יוצר יש מאין. נניח שאני אומר לך שאני גר בדירת שלושה חדרים. ישר, מיידית, אתה מדמיין דירה שאתה מכיר. אין יש מאין, כל יש נבנה על יש. לגבי מה שאנו מרגישים כשרואים סרט על ספר - פשוט מאוד. הבמאי בונה את מראה הדמות על ה"יש" שלו ולא על היש שלך ולכן היא שונה. ואולי התכונה המצייגת שלה שונה בעיניו וגם כי: פשוט מאוד, הוא מחוייב ליצור דמות שלמה ולך לנגד עיניך אין דמות שלמה ולכן ההבדל ותחושת הזרות. אתה מוסיף טענה על שלי: אני טענתי כי מקור תחושת המציאות הוא בתכונה המייצגת של הדמות ואילו אתה מוסיף מאפיין נוסף שלה: הידע הפנימי שלנו. נראה לי שהשניים בהחלט מספיקים כדי ליצור איזה יציר דמיון שאינו תמונה מלאה. דרך אגב, זוהי הסיבה שאיני מסוגל לקרוא ספרות ישראלית עכשווית: כל שם יזכיר לי מישהו שאני מכיר וכל ציון של רחוב או מקום יזכיר לי כיצד נראה המקום הזה בעיניי. כך גם עלולות להיווצר סתירות בין מה שנוצר בדמיוני למה שקורה בספר וזה מהווה בעיה, אבל מעבר לכך: הסיפור מאבד את הקסם שלו! הוא נעשה קרוב, כאן ועכשיו, וזה הדבר שבדיוק אני לא מחפש בספרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אומנם חלפה לה שנה, אבל מי סופר? אז זהו, שיש "יש מאין". איננו נולדים tabula rasa. אנו נולדים עם מוח שהוא כבר בעל קישורים ומבנים ותתי מבנים, המכילים תכנים והתניות ראשוניים ובלתי מודעים, אך רבים ועצומים, שהם בבחינת "יש" התחלתי, ה"אין" אליו מכוון אתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה 154999 (שקצת הלכה לאיבוד) כתבתי על ה"אין" במחשבה הדתית-פילוסופית. האין איננו "העדר" אלא הוא "יש בלתי נתפס", או "יש מסתתר". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובתי שם (תגובה 164315). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. אז אם ביקרת בעבר בפאריז, למשל, תימנע מלקרוא ספרים שמתרחשים בה? ומה לגבי סרטים? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |