בתשובה לברקת, 17/08/02 11:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא תמיד זו מילה מול מילה. קורה שה''אנס'' מביא הוכחה חותכת כלשהי שהוא לא אנס, או שהעניין מתברר בדרך אחרת. זכור לי, למשל, מקרה של בחורה שהתלוננה על אונס. התברר שהאנס היה למעשה חבר ''סודי'' שלה, טענתו היתה שהמדובר ביחסים מרצון ובהסכמה. בהמשך - ועוד קודם שהוגש כתב אישום - הודתה ה''נאנסת'' שהוריה - אנשים חרדים - אילצו אותה להתלונן על אונס כשגילו כי בתם מקיימת יחסים עם אותו בחור ר''ל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, אבל כשאדם שהואשם באונס טוען דבר כזה מחוץ לבית המשפט, אתה לא יודע מה כאן הפרכה של סיפור האונס ומה התגוננות/הכחשה פשוטה. במקרה הזה אולי דברים התבררו מהר ובאופן חד משמעי, אבל כשחשוד באונס אומר "היא רצתה את זה"1, זו ודאי לא גרסה שמבררת משהו - ודאי וודאי לא כשהיא נשמעת באמצעי התקשורת. 1 עו"ד שהתמחה בנושא סיפר פעם בראיון שרוב הנאשמים באונס קבוצתי מתמשך משתמשים בעיקר בטיעון "זו היא שרצתה את זה, היא באה אלינו וביקשה". גם השופטים מגחכים כשהם שומעים גרסאות כאלה, אמר העו"ד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה שראוי לחלק את מקרי האונס לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא זו של מקרים שבהם לא היתה היכרות קודמת בין האנס לנאנסת ("אונס בחדר המדרגות"). הקבוצה השניה היא של מקרים שבהם קיימת היכרות קודמת ("כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"). עם הקבוצה הראשונה אין - בהקשר שלנו - בעייה מיוחדת. המדובר עפ"י רוב באנסים סידרתיים, ואם אין טעות בזיהוי המדובר בדר"כ בתיק "קל" יחסית להוכחה. הבעייה עם הקבוצה השנייה. שם קיים חשש שלתוך מניעי המתלוננת ישתרבבו שיקולים נוספים הטעונים בירור (שלצערי, הפרקליטות/משטרה לא תמיד מקפידים לקיימו כראוי). בקבוצת מקרים זו ראוי, לדעתי, להקפיד על קיום אותו "איזון", ולו ע"מ להציף עוד טענות ועובדות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את הקבוצה השנייה אפשר לחלק לשניים - אונס בתוך המשפחה ומחוצה לה. לגבי נערה שמתלוננת שאביה או הדוד שלה אנס אותה, אפשר להיות יותר סקפטיים לגבי קיומם של "שיקולים נוספים הטעונים בירור". כשהתלונה היא על מעסיק/ידיד/חבר לשעבר אכן יכולים להיות שיקולים נוספים. גם כאן, כל קבוצה אפשר לחלק שוב לשניים - אלה שבהן החשוד מודה בעובדות אך לא באשמה (כלומר טוען שהיה מגע מיני מרצון), ואלה שבהן החשוד כופר בכל ההאשמות. גם כאן, יש אלף סעיפי משנה לגרסת החשוד: מ"היא נוקמת בי כי אני לא מעוניין בה", ועד "היא הזמינה אותי אליה לקפה". אבל מעבר לזה, שיעור התלונות הכוזבות על מעשי אונס הוא כל כך קטן, שהוא כמעט זניח 1 . לכן לא ברור לי מה פתאום האיזון דרוש דווקא כאן. כשמישהו מתלונן על רצח או תקיפה אלימה, לא הולכים לחשוד כדי לשמוע ממנו שהנרצח "שם את הראש מתחת לגרזן". כמובן שהגרסה של החשוד מעניינת את הציבור, אבל נדמה לי שהיא מתפרסמת בדרך כלל אחרי ההרשעה או אפילו אחרי הישיבה בכלא. אתה ודאי לא שואף לשמוע את גרסת החשוד בפשעים אחרים כדי להחליט בינך לבין עצמך אם היה כאן פשע ואם הוא ביצע אותו. האם אתה אומר שהפרקליטות/משטרה מתרשלים בעבודתם, ולכן התקשורת (ערוץ 2?) היא שתעבוד במקומם? 1 כמובן, אני לא מתכוונת שכל מקרה לעצמו זניח. השיעור זניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות במקרה של תלונות שמוגשות לאחר שנים, יש אינדיקציות לכך שהחלק הלא נכון עובדתית הוא לא כל-כך זניח. לא בהכרח בגלל זדון, אלא בגלל false childhood memories. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נושא הזכרונות הכוזבים הוא נושא בפני עצמו ולא עליו דיברתי. זה מאוד סבוך, בעצם, ועלה בעיקר בארה"ב - אחרי שהמון מקרים מהילדות נחשפו בזמן טיפול פסיכולוגי, במה שהפך לאופנה כמעט, קמה פסיכולוגית (שכחתי את שמה, אבל אברר) וטענה שרובם המכריע נובע מלחץ של הפסיכולוגים על המטופלים. עכשיו, קשה להכריע "משפטית" בוויכוח הזה, אבל הוא נובע גם מאג'נדות של הפסיכולוגים/ות עצמם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שאת הקבוצה העיקרית השנייה ניתן לחלק לאין ספור קבוצות משנה. כמו שאומרים במקומותינו: "היא הנותנת". כאשר באה מתלוננת מן הקבוצה השניה, יש צורך "למיין" אותה לאחת מקבוצות המשנה, לתת קבוצות וכו' ע"מ לנסות ולהעריך (ובהתאם לנהל את החקירה) האם המדובר באונס או שמא המתלוננת "נגועה" בשיקולים שאינם לעניין. הלאה: ההשוואה שעשית בין אונס לבין מקרי תקיפה אחרים, רצח וכו' - השוואה זו מתעלמת מהדבר הבא: המעשה העיקרי באונס הינו הבעילה. ובעילה הרי מתקיימת גם (ובעיקר !) בחיי היום יום ללא כל קשר לאונס. אלא שבמקרה של אונס, האנס "לוקח" את הרכיב העיקרי - החוקי כשלעצמו - של המגע המיני (הבעילה) ו"מלביש" על אותו רכיב נסיבות (תקיפה, התגברות על התנגדות וכו') שביחד עם הבעילה הופכים לאונס. מה שאין כן במקרי תקיפה אחרים רצח וכו'. כאן המעשה כולו על כל רכיביו (למעט מקרים חריגים של מזוכיסטים וכו') נמצא מחוץ לחוק. ניתן, איפוא, לומר שהפליליות של מעשי תקיפה אחרים רצח וכו' היא יותר מובהקת ממעשה אונס - באשר הרכיב העיקרי של אונס "משמש" גם למעשים חוקיים. ברור אם כך שהשוני הזה מחייב את החוקרים בהתאם. לשאלתך אם הפרקליטות/משטרה מתרשלים בעבודתם וכו': הפרקליטות והמשטרה כמו גופים רבים אחרים עובדים על סטטיסטיקות ויש עליהם לחץ לפענח מקרים. הלחץ הזה ועוד הרבה סיבות אחרות (רצון אישי להתקדם וכו') יצרו מצב שהפרקליטות - תחת לחפש את האמת - אוספת ראיות מפלילות. בית המשפט העליון כבר עמד על הבעייה הזו לא פעם. התופעה של אנשים היושבים בבית הסוהר על עבירות שלא ביצעו מוכרת לכל אחד מאיתנו(ויודגש: ישנם כאלה שגם הודו בעבירות שלא ביצעו). כדאי אולי לסבר את האוזן ולהמחיש: עם התקדמות המדע גילו, כידוע, את ה- D.N.A. ה- D.N.A - להבדיל מבדיקת רקמות למשל - מהווה ראייה חותכת וקבילה לאשמתו או לחפותו של אדם. מחקר שנערך לא מזמן ע"י המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (גב' יהודית קרפ) גילה כי בארה"ב החליטו לקיים בדיקות לכל הנידונים הממתינים לגזר דין מוות (ושנשפטו קודם גילוי ה- D.N.A). התברר שחמישים אחוז - אני חוזר חמישים אחוז - מהנידונים למוות לא ביצעו את העבירות. גם בארץ ניסו לערוך בדיקות כאלה (אני יודע על שני מקרים ביניהם עמוס ברנס) והתברר שהפריטים שהיו צריכים לשמש לבדיקה נעלמו באורח מסתורי. לתקשורת יש תפקיד חשוב מאד - ממש אדיר - במניעת התופעות הללו. היא לא צריכה לחקור במקום המשטרה/פרקליטות. היא צריכה לחטט, לשאול שאלות ולדרוש לקבל תשובות. כאחד שהיה פעם בתוך המערכת הזו, אני מכיר היטב את ההבדל בין הטיפול במקרה שהתקשורת מתעניינת בו למקרה שמסיבות כאלה ואחרות איננו מגיע לידיעת התקשורת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, אני מסכימה שהתקשורת יכולה, בתחקיר הגון, לגרום למשטרה להזיע קצת יותר ואולי להגיע בסופו של דבר לאמת. מצד שני, כאן זה נגמר - כולם קראו את גרסתו של עמוס ברנס ואת טענתו שלא הוא רצח את רחל הלר. האם על סמך הגרסה שלו אתה מסוגל לטעון שלא הוא רצח? תלוי אם אתה מאמין לו או לא, אבל עצם שמיעת גרסתו הוא ודאי לא משהו שעוזר לבית המשפט (מה גם שהשופטים, אם החוק הזה עדיין לא שונה, מנועים מלהתייחס לדברים שפורסמו רק בתקשורת ולא בבית המשפט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרה ברנס הינו דוגמא מאלפת למה שתקשורת יכולה לעשות. תזכורת: ברנס הודה ברצח רחל הלר. ולא רק שהוא הודה, הוא מסר - בכתב ידו הוא - גירסה מלאה כיצד ביצע את המעשה וכו' וכו'. כל נסיונותיו של ברנס לטעון לחפותו - לרבות בבית המשפט העליון ובבקשות למשפט חוזר - נתקלו בקיר הזה האומר שהוא מסר גירסה כתובה בכתב ידו. והנה, במצב חסר הסיכויים הזה נרתמו כמה אנשים - בראשם נצ"מ בדימוס עזרא גולדברג - ופעלו כלובי לכל דבר, תוך הפעלה בלתי נלאית של התקשורת. אשר ליחסי תקשורת בית המשפט - אם אומר שבכוחה של התקשורת להכתיב, במקרים מסויימים, פסקי דין לבית המשפט, לא אגזים. הכוונה בדר"כ לאותם מקרים שלסוגיה מסויימת יש פנים לכאן ולכאן. בעניין זה מי לנו יותר מהשופט אהרן ברק שבאחד מפסקי הדין שלו כתב כי: "אפשרות סבירה להשפעה על ההליך השיפוטי קיימת גם במקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט מקצועי. אמת, אפשרות ההשפעה על שופט מקצועי קטנה מאפשרות השפעה על שופט הדיוט, אך גם שופט מקצועי אינו אלא בשר ודם. "אין צידוק להשליה כאילו מנגנון השיפוט הוא מכונה מדוייקת, אשר תמורת ראיה קבילה שסופקה לה, עשויה להמציא את המסקנה העובדתית הנכונה המתבקשת מן הראיות, וזו בלבד"... אמת, השופט המקצועי יודע ליצור חיץ בינו לבין פרסומים אלה, אך חיץ זה לא תמיד הוא בלתי חדיר. דווקא כוחה והשפעתה של העיתונות, שהם מברכותיה של הדמוקרטיה, עומדים לה לרועץ בשל האפשרות הסבירה שהיא יוצרת לעתים להשפעה על שיקול הדעת השיפוטי. השפעה זו פועלת לעתים באופן מודע על השופט. לעתים השפעתה בלתי מודעת" עד כאן דברי השופט ברק. אשר לשאלה אם ברנס ביצע או לא ביצע את המעשה: אני אישית אינני מסוגל להגיע להערכה מה "באמת" קרה - אם הוא זה שעשה את מה שעשה או מישהו אחר. אבל, למען האמת, השאלה העובדתית הזו איננה רלוונטית. מה שחשוב הוא אם יש ראיות קבילות להרשיעו. השופטת דורנר, שהחליטה לקיים משפט חוזר לברנס, אומרת כי: "איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. אפשר שהמית את רחל הלר, אפשר שלא. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו של ברנס נפלו פגמים חמורים. שוכנעתי, כי בפגמים אלו, הרובצים לפתחה של המדינה, בצירוף האפשרות כי מודעות להם הייתה משנה את תוצאות משפטו של ברנס, די כדי להורות על קיום משפט חוזר". המשמעות המעשית של ההחלטה לקיים משפט חוזר הינה ביטול ההרשעה וניהול ההליך מחדש. ובהליך המחודש תיאלץ התביעה לנפות ממסכת ראיותיה את הראיות הפגומות ולהביא רק ראיות כשרות. כיוון שהראיות הפגומות הן אלו שהביאו להרשעתו של ברנס בפעם הראשונה - סביר מאד שברנס ייצא זכאי במשפט החוזר. הפרקליטות רוצה להימנע ממצב שכזה שיביא לזיכוי פוזיטיבי של ברנס, ולכן היא שוקלת למשוך - כלומר לבטל - את כתב האישום. ברנס - כך על פי התקשורת - מתעקש לקיים משפט ולהיות מזוכה פוזיטיבית. בקיצור, הסיפור טרם נגמר (וגם כאן התקשורת יכולה להשפיע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה ומאלף - אבל אני נאלצת שוב לערוך חלוקה לשניים. תפקידה של התקשורת בהבאת גרסתו של הנאשם/חשוד חשוב במקרים כמו של ברנס (או כמו של רוצחי דני כץ), שבהם היה פסול בעצם הבאת הראיות, או בדרך החקירה, או בהליכי המשפט. אבל הבאת גרסתו של הנאשם/חשוד *בפני עצמה*, כהתגוננות על עצם ההאשמה בביצוע המעשה, אין לה ערך משפטי, ואינה עוזרת להגיע לאמת. ופעמים רבות היא אף מטה את הלך הרוח בציבור לכיוונים פופוליסטיים. אני לא אומרת שעקרונית אין להביא את גרסאות החשודים לידיעת הציבור, זה תלוי בכל מקרה ומקרה. את הגרסה של אריה דרעי למשל היה מעניין לשמוע. גם את זו של נמרודי. גם את זו של אבישי רביב. אבל מה זה עוזר לעצם הקביעה המשפטית שהנאשמים עשו את המעשים שבהם הואשמו? 1 גם במקרה של ברנס לא ברורה חפותו או אשמתו, והעובדה שהוא עשוי לצאת זכאי היא נגזרת של פרוצדורות משפטיות. אין בין זה ובין השאלה "עשה או לא עשה" ולא כלום. אם אתה אומר שחשוב לשמוע מה אומר החשוד, זה יותר מעניין מחשוב. וכמובן, יהיו כאלה שללא קשר לעובדות, יצדדו בצד אחד - "הוא זכאי". 1 לגבי רביב אני מבינה שאשמתו עדיין לא נקבעה משפטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צר לי על האיחור בתגובה. תפקידה של התקשורת, כפי שאני מבין אותו, איננו להביא גירסת צד זה או אחר לידיעת הציבור על מנת ש"יראה הציבור וישפוט". תפקיד השפיטה וההכרעה צריך להישאר בידי בית המשפט. תפקידה של התקשורת, בהקשר שלנו, הינו לפקח על מערכת המשפט בכללותה - לרבות על בית המשפט - כדי לשפר את הסיכויים להליך הוגן. השופט האמריקני (והיהודי) ברנדייס אמר בתחילת המאה שעברה כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר". הדבר תקף במלואו גם לגבי אורח תפקודה של מערכת המשפט. והדרך לפיקוח ראוי על מערכת המשפט חייבת - ממש חייבת - להביא גם את הסיפור של הצד השני - הוא הנאשם (בין אם התייחסותו לעצם ביצוע העבירה או הדרך בה טופל בחקירה או שניהם). ושוב: לא על מנת שנשפוט היכן מונחת האמת אלא כדי לדרבן את מערכת המשפט לקיים הליך הוגן כראוי למדינה דמוקרטית ושומרת חוק. הסיפור הבא ידבר, לעניין זה, בעד עצמו: בתחילת שנות השמונים ארע באזור חיפה רצח מזעזע של נער בשם ישראל נולמן ז"ל, שנרצח אגב תקיפתו המינית. אדם בשם משה עזריה נעצר כחשוד ברצח, הודה בו ונידון למאסר עולם. עזריה זה - שאובחן רפואית כמי שנמצא על גבול הפיגור השכלי - טען שהוא לא ביצע את הרצח וכי ההודאה חולצה ממנו באלימות וכו' וכו'. כעבור כ- 15 שנים, בעוד עזריה מרצה את עונשו, הוגשה בשמו בקשה למשפט חוזר. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק דן בבקשה ודחה אותה בפסק דין מנומק שנראה על פניו משכנע למדי. לאחר ובעקבות פסק הדין של ברק נכנס לתמונה הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר, שמומחיותו בתחום המשפט הפלילי. פרופ' קרמניצר נכנס לעובי הקורה ובחן את התיק ביסודיות - על כל המסמכים והמוצגים שבו. בתום הבדיקה פירסם פרופ' קרמניצר מאמר ארוך (למעלה מ- 100 עמודים) על מה שראו עיניו. נתגלתה תמונה מחרידה. ויודגש: התמונה מחרידה לא משום שהרוצח הושם בכלא בהליך בלתי הוגן. התמונה מחרידה משום שאין ספור עובדות ממשיות בממצאיו של פרופ' קרמניצר מעידות שמשה עזריה המסכן יושב ונמק בכלא על לא עוול בכפו. פרופ' קרמניצר מתאר כיצד שובש ההליך המשפטי שהביא להרשעתו של עזריה ולהשלכתו לבית הסוהר. ויותר מכך וזה המדאיג באמת: פרופ' קרמניצר מאשים חזיתית את השופט ברק על שבסרובו לאפשר משפט חוזר - למרות הנימוקים כבדי המשקל והזועקים לשמים - בסרובו זה חבר השופט ברק למעשיהם של המשטרה/פרקליטות. ממאמרו של פרופ' קרמניצר עולות האשמות קשות ביותר - חסרות תקדים כמדומני - כנגד פסק דינו של השופט ברק. פרופ' קרמניצר מאשים את ברק לא רק בכך שקבע בפסק דינו קביעות משפטיות מופרכות: ממאמרו של פרופ' קרמניצר עולות בבירור האשמות קשות כלפי *יושרו* של ברק. סוגריים: בשנים האחרונות מדברים נכבדות בפרופ' קרמניצר כמועמד לשופט בבית המשפט העליון. ברור שמאמר שכזה כנגד נשיא בית המשפט העליון מרחיק - אם לא מאיין כליל - את סיכוייו של קרמניצר. ואם למרות זאת החליט קרמניצר לפרסם את המאמר - הדבר אומר דרשני. אבל נחזור לסיפורו של עזריה: אמרנו, אם כן, שמאמרו של פרופ' קרמניצר רווי בעובדות המצביעות על חפותו של עזריה. כדי לסבר את האוזן כדאי להביא דוגמא אחת מהמאמר: בעקבות גילוי ה- D.N.A , ובעוד עזריה יושב בכלא, פנה עורך דינו אל הפרקליטות/משטרה בבקשה לאפשר בדיקת הפריטים שנמצאו על גופתו של ישראל נולמן ז"ל ולהשוותם ל- D.N.A של עזריה. אמרנו כבר שהשוואת D.N.A מהווה ראייה חותכת לחפותו או אשמתו של אדם. חשוב להדגיש: הבקשה לערוך את הבדיקה באה מצד הרוצח - דבר שהוא, כשלעצמו, מלמד משהו על חפותו. בעקבות הפנייה לפרקליטות החלה התכתבות מייגעת (כמתואר במאמרו של קרמניצר), רצופת התחמקויות, שארכה כשנתיים - עד שבסופו של דבר הודיעה הפרקליטות שאין באפשרותה לקיים הבדיקה כיוון שהפריטים המבוקשים בוערו עקב טעות. יודגש: על פי החוק, פריטים של תיק רצח חייבים להישמר *לצמיתות* ואסור לבערם בשום אופן. ומה אומר השופט ברק על ההשתלשלות לעיל ? הוא אומר שביעור הפריטים זה באמת לא בסדר, אבל כיוון שהפריטים אינם ולא ניתן לבדקם, הרי שהדבר פועל לחובתו ולזכותו של עזריה באותה מידה. ברק לא מוכן להסיק מכך דבר לזכותו של עזריה - ואפילו עזריה הוא זה שיזם וביקש את הבדיקה, והפריטים בוערו על ידי הצד שממול (הפרקליטות) בנסיבות שתוארו לעיל. הערה: בתגובה קודמת סיפרתי שפריטי ה- D.N.A בעניינו של עמוס ברנס נעלמו אף הם באורח מסתורי. השופט דורנר, שכזכור החליטה לקיים משפט חוזר לברנס, השתיתה את החלטתה לקיים משפט חוזר, בין היתר, על היעלמות ה- D.N.A. נחזור אל המאמר של קרמניצר: פרופ' קרמניצר מביא במאמרו כמה וכמה דוגמאות לשערוריה שנוהלה בעניינו של עזריה ולכך שהשופט ברק עוצם עין נוכח הדברים החמורים המתגלים שם. מניעיו של השופט ברק ברורים: האנשים שטיפלו בתיק עזריה מכהנים עדיין בתפקידיהם (שלא כמו אצל ברנס) ופתיחת התיק עלולה לגרום למצב שייצא מכלל שליטה. התקשורת לא טיפלה במאמרו של פרופ' קרמניצר (למרות שמשום מה המאמר הזה נראה לי חשוב יותר מה"יציאות" של הרבובדיה). (למיטב ידיעתי, רק העיתונאי תום שגב התייחס למאמר ב"הארץ", ולמרות שתום שגב איננו עיתונאי הנוטה לצאת מגדרו, הוא אמר שהמדובר ב"מאמר חובה"). ומדוע התקשורת איננה מטפלת כראוי במאמר ? נראה כי כיוון שפרופ' קרמניצר מעניק במאמרו בעיטה הגונה בישבנה של הפרה הקדושה הקרוייה "מערכת המשפט", אין התקשורת בשלה עדיין לדון בכך - במיוחד כשהשופט ברק יוצא רע מאד מהעניין. ומה קרה לעזריה ? מצבו הנפשי הידרדר עד שכעבור שבע עשרה שנה - ולאחר קציבת העונש וניכוי שליש - הוא שוחרר לאישפוז במוסד פסיכיאטרי וכעבור זמן שוחרר לביתו. היש סיכוי לקיים לעזריה מתי שהוא משפט חוזר ? עמוס ברנס זכה למשפט חוזר לאחר הבקשה הרביעית. יחד עם זאת - ומעבר למכשלות המשפטיות - סיכוייו של עזריה קלושים כיוון שהמדובר הפעם בעימות עם פסק דין של ברק. הרבה יוקרה מונחת כאן על כף המאזניים. נוסף לכך, לעזריה - שלא כמו לברנס - אין לובי והוא לא נראה טוב בטלוויזיה. אסור - בשום אופן - להתפתות ולהניח שמקרה עזריה הינו ארוע נקודתי. המדובר בסמפטום שתוקף את המערכת הזו פעם אחר פעם. ומה המסקנה מכל מה שסופר עד כאן ? שהתקשורת, לא רק שהיא צריכה לפקח על מערכת המשפט - לרבות על בית המשפט - אלא שהיא חייבת ממש "לשבת להם על הווריד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היכן פורסם מאמרו של קרמניצר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר פורסם בכתב העת "עלי משפט" של המכללה למשפטים ברמת גן – מהדורת נובמבר 1999. שם המאמר: "המשפט החוזר – מציאות או חלום ? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון". תוכל, לדעתי, למצוא את כתב העת בכל ספריה של פקולטה למשפטים. אם אינך מזדמן לאוניברסיטה, תוכל למצוא את כתב העת באגף הספרות המשפטית של הספריה ב"בית אריאלה" בת"א (שם אני עיינתי במאמר לפני כשנה לצורך כלשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשר, בהמשך לסיפור ה-DNA: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |