בתשובה לאייל הראל, 08/11/99 16:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא ממש רוצה להתייחס לתוכן של הסרט, על-מנת לא להרוס מאלו שעוד לא ראו, אבל שים לשימוש המוצלח מאוד שהבמאי עושה בקאטים. יש הסכם לא כתוב בין במאי לצופה שבין קאט לקאט קורים דברים ברורים מאליהם, שהצופה משלים מעצמו - בין סצנת ערב לסצנת בוקר יש קאט בו הצופה מניח שהגיבור יישן. אפילו אם לא מראים את הגיבור אוכל בסרט שמתאר תקופה בת כמה חודשים, הצופה מניח שהוא אוכל. הבמאי בסרט הזה עושה שימוש מאוד מושכל וחכם בהבנה זו - הוא נותן לצופה למלא את הפערים מבלי להגיד שום דבר ישירות. כשמסתבר לצופה שמה שהוא מילא לא נכון, נו, זאת בוודאי לא אשמת הבמאי. זה היופי פה - כל אי-הבנה נובעת מהצופה עצמו, מה שהופך את המלכודת למושלמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שתי הערות קצרות: א. כן, החוש השישי מפחיד. לפחות את רוב האנשים שדיברתי איתם... ב. "כעבור חצי שנה" הוא אחד הרעיונות שגורמים לנו לא לצפות לסוף (שאותו אני לא אכתוב כאן מרחמים על אילו שעוד לא ראו את הסרט) - הפסיכולוג לא ידע שעברה חצי שנה. הוא לא ידע כמה זמן עבר. הוא פשוט הופיע במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעזור לילד ולקבל עזרה.... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |