בתשובה להעלמה לקח, 10/08/02 19:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא עשיתי שום הכללה גסה: אני לא אמרתי שאין שירה שקולה בשורות ארוכות אני אמרתי שקשה לקרוא שורות ממושקלות ארוכות, ואכן את הטקסט שהבאת כדוגמה היה לי קשה מאוד לקרוא (וגם לא הבנתי יותר מדי ממנו אבל זה לא רלוונטי). הטקסט הזה דרך אגב, הוא בעל ריתמוס מעניין. הוא שקול ברובו אבל בצורה די לא מורגשת וגם בעל חריזות פנימיות שמגבירות את הריתמוס. פה ושם ישנן חריגות ודי הפריע לי לקרוא אבל בסך הכול מבחינה זו הוא עשוי היטב ועדיין קשה לקריאה. אולי זאת הסיבה שאין הרבה טקסטים כאלה. לגבי טענתך. שוב הבנת אותי לא נכון. אני לא אמרתי שכל מה שמחורז או שקול נהיה שיר (על כך בהרחבה מרובה ברשימה שתתפרסם בדג, בקרוב אני מקווה, תלוי בתומר). אני אמרתי שכאשר כבר נעשה שימוש במאפיינים שיריים הרי עליהם להיות מוצדקים, בעיקר בשורות קצרות, ולא איזה אוטומט מובן מאליו. בכל מקרה, הרשי לי להחמיא לך על השקילה המהוקצעת (אף כי בחרת באופציה הקלה מכולן) ועל השיר המשעשע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כן אמרת שמה שאינו מחורז/ממושקל אינו שיר ולכן אינו צריך להיות בשורות קצרות. הבעיה היא שאינך רואה כי השורות הקצרות עצמן הן מה שמעני לשיר את מה שאתה מחפש - ריתמוס. בשיר שמופיע כאן, למשל, יוצרות השורות הקצרות קצב סטקטו בהתחלה (שבהחלט מאפשר לדבר על גמגום, גם אם הוא לא זה לגמגום כתכונה פיזיולוגית), קצב שיוצר תחושה שהדוברת לא לגמרי בטוחה בדבריה, ושקשה לה לומר את מה שהיא רוצה להגיד. השבירה משרתת היטב את האמביוולנטיות, ופותרת בדיוק את השאלה שלך ('איך אפשר אמביוולנטיות במשפט אחד'). דעתי האישית לגבי השיר היא שהשימוש באלמנט הזה קצת מוגזם, ואולי היה עדיף שיהיו שבירה אחת או שתיים פחות. אבל העיקרון הוא פשוט: השבירה יוצרת ריתמוס, באותו אופן שהמשקל היה יוצר אותו בעבר. אין כאן שום ויתור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח לראות היכן בדיוק אמרתי ש"שמה שאינו מחורז/ממושקל אינו שיר ולכן אינו צריך להיות בשורות קצרות". אני לא חושב שטענתי כך ושנית ציינתי כי מדובר בטעמי האישי. אבל עדיין, אני לא סבור שהצגתי טענה כזו. אשח אם תראה לי בדיוק היכן. אני כן אמרתי שמה שאינו מצריך את השורות הקצרות לא צריך להיות בשורות קצרות. שורות קצרות כשלעצמן אינן יוצרות את הריתמוס אולם הן עוזרות בבנייתו, הן אמנם כלי להשגתו אבל לא הכלי היחידי ואין בהם די. לגבי מידת ריתמיותו של השיר הזה - אכן ניכרת פה ריתמיות, לא אכחיש, אולם איני דומיננטית דיה ואינה מובנה דיה. השיר קצר ומילותיו מעטות מדי בכל שורה מכדי ליצור ריתמוס ראוי. לגבי השבירה: למה כונתך? עצם השורות הקצרות או מה שנקרא גלישה? אני לא רואה איך שהבירה יוצרת ריתמוס כלל, אותי היא רק עצבנה. בכלל אני שונא שבירות, אלא אם כן יש להן הצדקה כמו יצירת דו משמעות או חריזה מיוחדת. לגבי הריתמוס - אם כבר יש ריתמוס אז שיהיה ריתמוס ראוי. לא אחד שצריך להתחיל לחפש אותו בזכוכית מגדלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מעדיף ריתמוס סמוי, חופשי יותר, פחות מוגבל, שניתן להשיג באמצעות כתיבה בשורות קצרות. זהו אמצעי לירי בדיוק כמו המשקל והחרוז, ולדעתי עדיף עליהם לעתים קרובות. הבהרתי שבשיר שלפנינו הייתי מעדיף צמצום מספר השורות במקצת והכנסת קצת יותר מלים בכל שורה על מנת לחזק את הריתמוס ולמנוע תחושה של תלישות ההתקבלת משירים בהם יש מילה או שתיים בכל שורה (למרות שגם זה לגיטימי כשהמטרה היא להעביר תלישות - ראה למשל שיריו של הרולד שימל). הוויכוח בינינו הוא ככל הנראה עניין של טעם אישי מבחינת סגנון הריתמוס הרצוי בשיר. לי נראה שהעניין כמובן תלוי בשיר הספציפי - יש לי שירים בהם מבנה סגור, ממושקל ולעתים אפילו מחורז משרת את המטרה; בשירים אחרים מספיקות השבירות בין השורות ליצור ריתמוס (ואני לא בהכרח מדבר על 'גלישה'. 'גלישה' היא מקרה שבה יוצרים התנגשות מכוונת בין הריתמוס שנוצר ע"י סימני הפיסוק לזה שנוצר ע"י שבירת השורות). מה שמפריע לי היא השאלה שלך, 'למה בכלל לכתוב את זה בשורות קצרות'. טענתי היא שהכתיבה בשורות קצרות היא כשלעצמה אלמנט אומנותי היוצר ריתמוס, ושהבחירה בה היא אמצעי אומנותי לגיטימי להפיכת טקטס לשיר. כמובן, כתיבה בשורות קצרות לא תהפוך טקסט אוטומטית לשיר טוב, בדיוק כמו שכתיבה בחרוז ובמשקל לא תעשה זאת. אתה יודע מה? להלן תרגיל. שיר === זה היה בעיירה הנידחת ולדיוסטוק שבמזרח רוסיה, באחד מימי אוגוסט 68. מיכאל, שנולד אילם, פתח את פיו ודיבר באוזני חמישה או שישה אנשים. הוא חזר ואמר שם של אישה: ולנטינה. הוא היה נער בן שבע-עשרה ושער ראשו היה שחור כעורב. מעשה זה לא הספיק להישכח ולמחרת מוקדם בבוקר פשטה בעיירה ידיעה ששמעו ברדיו, שאשה נשלחה לחלל ועדיין שוהה שם. שמה היה ולנטינה טרטקובסקיה. כעבור יום נוסף הביא טנדר ישן חבילת עיתונים ובהם פרטים נוספים על השיגור בלילה. מתחת לתמונתה הדהויה סיפרו שוולנטינה מכפר ליד מינסק. קטע פרוזה ======= סע לטיבט. רכב על גמל. קרא את התנ"ך. צבע כחול את הנעליים. גדל זקן. הקף את העולם בקאנו מנייר. חתום על הסאטרדיי איבנינג פוסט. לעס רק עם הצד השמאלי של הפה. התחתן עם אישה על רגל אחת והתגלת עם סכין גילוח. וחרות את שמה בזרועה. צחצח שיניים בבנזין. תישן כל היום וטפס על עצים בלילה. היה נזיר ושתה כדורי עופרת ובירה. שים את הראש מתחת למים ונגן על כינור. רקוד ריקוד בטן לאור נרות ורודים. הרוג את הכלב שלך. רוץ לראשות העיריה. גור בחבית. רוצץ ראשך בגרזן. שתול צבעונים בגשם. רק אל תכתוב שירים. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל תגובה למה שכתבת. ריתמוס סמוי, גלוי או לא משנה - ריתמוס הוא תכונה של השיר שהיא מורגשת! קצב הוא קצב ומוסיקה היא מוסיקה. ריתמוס הוא לא אנלוגיה שצריך לחפש או קישור סימבולי שצריך לחפור אותו - ריתמוס אמור לפעול על הקורא מיידית, פיזית, חושית. אם הוא עובד ועושה לי את הקצב אני מרוצה. ניתן כמובן להיחלק בטעם לגבי הריתמוס אולם לא נחלקים בשאלה אם הוא קיים. בשיר הנדון פה למעלה לא חשתי בו כלל. לגבי מספר המילים בשורה - אתה יודע למה העיתון כתוב בטורים? כי זהו הרוחב האופטימלי בערך לעין, ככה הכי נוח. קצת מדי פשוט מקשה על הקריאה, שובר אותה. תוסיף לזה שבירה תחבירית וחוסר ריתמוס וקיבלת הליכה על שיניים. אני לא סבור כי כתיבה בשורות קצרות יוצרת ריתמוס כשלעצמה. היא בהחלט בונה את הכיוון אולם נדרשים אלמנטים נוספים. שלא תהיינה גלישות, שיהיו חריזה או משקול חלקי, לפעמים הריתמוס הוא תחבירי. אולם השורות הקצרות לבד לא עושות את זה. לגבי הטקסטים: "נורמלית" היינו אומרים כי הראשון מן הראוי שיהיה פרוזה והשני מן הראוי שיהיה שיר בשורות קצרות. לי, אישית, הראשון בשורות קצרות צרם והשני היה נפלא. אסופת משפטים קצרים וחסרי קשר (בתחילה) שניתנה בשורות ארוכות כי אין סיבה לקצרות. לא גרם לי לנקע באישונים מרוב תזוזות עיניים. נעים לקרוא. להפך, דווקא השורות הארוכות גורמות לתחושת גודש הנתמכת בריבוי משפטים קצרים וזוכה דווקא למעין ריתמוס היוצר קריאה מהירה. כנראה זה נגרם בשל המשפטים הקצרים ובעלי המבנה הדומה. אם הקטע השני היה כתוב בשורות קצרות הוא היה נהרס לדעתי. פתאום היינו מחפשים כל מיני דברים שיריים חשובים ומעניקים לו יומרה שלא מגיעה לו. כפרוזה השואפת לכיוון השירי הוא זוכה ליותר עדנה, הוא פחות יומרני, הוא קל יותר לקריאה. השירה היא במה גבוהה מן הפרוזה ולכן תמיד מחפשים למה עלית עליה. הפרוזה צנועה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת שריתמוס הוא תכונה מורגשת, אבל זה מייד דורש סובייקט שירגיש את הריתמוס, ומוביל לכך שסובייקטים מסוימים ירגישו ריתמוס בזמן שאחרים לא ירגישו. אני למשל הרגשתי ללא ספק ריתמוס בשיר של ענת דנציגר שהוצג כאן. שורות קצרות הן אחד הכלים ליצירת ריתמוס. גם סימני פיסוק. גם פניות ("תשמע,"). גם חריזה. גם משקל. אני לא רואה סיבה למה אתה רואה בחריזה ובמשקל כלים טובים יותר להשגת ריתמוס. לכן אני מניח שזה עניין של טעם אישי. לגבי 'מקשה על הקריאה': חלק מהעניין בשיר, לדעתי, הוא להקשות על הקריאה. לגרום לך להתעכב במקומות מסוימים. מילה בודדה בשורה, שבירה מפתיעה - אלו יכולים לקרוא לך לשים לב לטקסט. הרי אתה לא קורא שיר כמו שאתה קורא עיתון, נכון? אלתרמן, דרך אגב, עשה בדיוק דברים כאלה באמצעות המשקל. אני אוהב ללכת על שיניים. זה מה שכיף בשיר, שהוא מתנגד לך לפעמים. אתה לא. אתה כנראה מרגיש שכל טקסט שאינו שקול או מחורז צריך להיכתב כפרוזה. לראייה - התרגיל הקטן שלי. לגבי שני הטקסטים אמרת שאתה מעדיף אותם כפרוזה. אני לא. אני בהחלט מעדיף את הטקסט של בוקובסקי כשירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת ויציב. ריתמוס הוא תכונה הממומשת על ידי הקורא ועל ידיו בלבד. לכן מגדיר ז'ירמונסקי את השירה כ"אמנות המבצע" - הקורא מבצע את השיר, להבדיל מציור שהוא תמיד שם גם אם לא תראה אותו. לפיכך קוראים שונים מבצעים ריתמוסים בצורות שונות, מה שהחוקר ראובן צור מכנה "תבנית ביצוע". ריתמוס נוצר כתוצאה מדפוס חוזר: משקל, מבנה תחבירי, צלילים, חרוזים, מילים (אנפורות ואפיפורות) וכן האלה. הריתמוס הוא הפשרה שבין הדפוס החוזר לאופן הביצוע הרגיל של המילים: הטעם הדקדוקי שלהם. מי שיוצר את הפשרה הוא הקורא ולכן קוראים שונים יוצרים ריתמוסים שונים. עם זאת, עדיין מדובר בטווח מוגבל, ביכולת נרכשת ובמימוש של טקסט נתון ולא בהמצאות. אני לא חושב שיש כלים טובים יותר או פחות ליצירת ריתמוס. ריתמוס מושג כשהוא מושג ולא משנה איך. אני פשוט סבור שבשיר הזה ובשירים בכלל שורות קצרות לא מביאו ליצירתו של ריתמוס. הן מסייעות בכך, זה כן, אולם אינן כלי עצמאי. שיר אכן מערכב אותך במקומות מסוימים ואלתרמן עושה בזה שימוש מרובה אולם יש הבדל בין זרימה שנעצרת לבין עצירות כה מרובות עד כי אין שום תחושת זרימה. אני לא טוען שכל מה שאינו שקול צריך להיכתב כפרוזה. קודם כל, אם כבר, הייתי טוען שכל מה שאינו ריתמי צריך להיכתב כפרוזה כי משקל או חריזה הם רק חלק מן האמצעים ליצירת ריתמוס, אולם אני טוען שמה שלא עושה שימוש בשורות הקצרות לא צריך שורות קצרות. השימוש בהן אינו רק לצרכים ריתמיים אלא גם לצרכים נוספים. שבירת שורות, יצירת אפקטים גרפיים, בניית "השהיות קוגניטביות" המקלות על עיכול המידע ולצרכים נוספים. שירה של ענת פה למעלה אכן ריתמי מבחינת הפנייה "תשמע" שבתחילתו, זה בהחלט יותר תחושת המשכיות אולם בזה זה מסתכם. ל"תשמע" יהיה אפקט ריתמי גם בפרוזה. אם הטקסט השני היה כתוב כשירה הוא היה שיר ארוך שכל שורותיו קצרצרות ואותי אישית היה מאוד מעצבן לקרוא אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כרגע זמן לתגובה ארוכה, אבל בקצרה אני חושב שחילוקי הדעות בינינו על שירה מודרנ ית ככלל נעוצות בעניין הזה של 'עצירות כה מרובות עד שאין בכלל תחושת זרימה'. אפשר להקביל שירה בשורות קצרצרות למוזיקה אלקטרונית עם מערכת תופים, שפועלת בקצב גבוה מאוד של פעימות לדקה (bpm). השאלה היא האם כל-כך הרבה פעימות יכולות ליצור ריתמוס, והתשובה שלי היא שלפעמים כן. דוגמא להמחשה: וזה לא מה ש ישביע את רעבוני לא זה לא מה שיניח את דעתי לא זה לא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שאתה דבק בנטייתך לצטט בלא ציון המקור, אז אני אוסיף כי זהו שיר של יונה וולך. מעצבן אותי לקרוא את השיר, כולו מלא עצירות מרגיזות. אולם אני בהחלט מצדד בזכותו להיכתב בשורות קצרות משום שטענתי ואני שב וטוען שהזכות לכתוב בשורות קצרות צריכה להיקנות בכך שהיא מוסיפה משהו לשיר, לא בהכרח ריתמוס. כאן אין ריתמוס לדעתי ולאוזניי אולם שבירת השורות והמילים היא שיוצרת את הטקסט הזה ומעניקה לו את דמות הרעב המלצתי משהו ותואמת את הטקסט המעורפל הזה. מהו "זה"? מה כן ישביע את הרעב? הניתוק של הטקסט ואופיו הלא אנושי במידה רבה תואם את השורות השבורות, מנותצות אפילו. בשיר הזה, אף שאיני מסמפט אותו במיוחד, השורות הקצרות נמצאות בהחלט במקומן. שלא כמו ב"יונתן" למשל, לפחות לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, אם איני טועה, היית אתה שכתב כי היה עליו ללמוד כיצד לקרוא שירה (שקולה) וכי מרגע שעשית זאת אינך חש בכל מאמץ והמקצב, הזרימה והקצב של השיר נובעים ממנו באופן חלק. עלה על דעתך שיתכן וכל אלו נמצאים גם באותם שירים אשר "מעצבנים" אותך, אלא שאינך יודע כיצד לקרוא אותם "נכון"? אנסה להבהיר למה כוונתי, מדובר בתאור חלקי, אני מקווה כי הוא מעביר את העיקר. בעבורי, הקריאה בשיר של וולך זורמת באופן טבעי, אני מתייחס לקיצוץ השורה כאל הפוגה קצרה, כעין חטף נשימה. בתוך השיר טמונה מוזיקה נהדרת, לא בכדי זכה להלחנה כלכך תואמת-טקסט, המוזיקה נמצאת בתוכו. צריך לדעת איך לקרוא את התווים. שימוש נוסף, בו נתקלתי לראשונה בשירים של רטוש, הוא הריווח, או הפיזור, של המילים. אין עמי כאן ספר של שיריו כך שאיני יכול להביא דוגמא משלו, אולם מספיק לציין שיש הבדל תהומי (בניגון) בין המים בחפזם הקר וחיבוקו לבין המים בחפזם הקר וחיבוקו או המים___בחפזם הקר וחיבוקו (שאלה למומחים הטכניים, איך אני יכול להכניס מספר רווחים צמודים ומדוע לא ניתן להכניס רווח בראש שורה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האפשרות שאיני קורא "נכון" היא בהחלט אפשרות סבירה ביותר. אולם כשמדובר בקריאה כזו או בכל קריאה אחרת הרי מדובר במימוש אופציות שקיימות בטקסט. אני מכיר את האופציה הפרוזודית. איזו אופציה קיימת בטקסט של וולך? פרוזודית לא. בדקתי. חוץ מזה נדרש "בשר" כדי לבסס דפוס קריאה וריתמוס. שירה של וולך פשוט קצר מכדי לעשות כן, לפחות עבורי. חשתי שם באיזו זרימה אבל היא התפוגגה די מהר. לגבי האופציות שהבאת: שתי הראשונות זהות עבורי כי השורה נשברת בכל מקרה במקום שבו יש מעבר בין רגל לרגל בקריאה הפרוזודית ולכן בכל מקרה ישנה הפוגה. זה לא משנה אם השורה עוברת או לא. המקרה השלישי הוא בעייתי קצת יותר. אני לא חשתי שום הבדל אבל אולי אם היה שם רווח ולא קו היתה נוצרת איזו שבירה כי זה בדיוק באמצע רגל שתחילה בסוך המילה מים והמשכה בתחילת המילה בחפזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין את עמדתך כעת, היא עומדת על משהו כזה: "טקסט צריך להיכתב בשורות קצרות ולהיקרא שיר אם ורק אם הכתיבה בשורות קצרות תורמת לשיר." הדיון שלנו הוא על מהות ה"תרומה". טענת שבאופן כללי, וספציפית לשיר של בוקובסקי שכתבתי כאן, הכתיבה בשורות קצרות איננה יוצרת ריתמוס, ותרומתה לריתמוס איננה מספקת כדי להצדיק את הכתיבה בשורות קצרות. לגבי השיר של וולך טענת כי כאן יש סיבות אחרות לכתיבה בשורות קצרות ולכן היא מוצדקת. עכשיו יש לי שתי שאלות. ראשית, נחזור אל השיר של ענת דנציגר שהצית את הדיון. לטענתך, אין שום סיבה שטקסט זה ייכתב בשורות קצרות כי השורות אינן יוצרות ריתמוס אלא רק "עצירות מרגיזות". להלן, אם כך, השיר בשורות ארוכות: תשמע, מי אני בעצם שארדוף אחריך, שאסיר את נעלי בכל מקום שבו רגלייך בוערות. ולא רק הרגליים; לפעמים כל הגוף, כאילו מישהו הצית אותך כמו סיגריה בפיה העבש של נערה. [הוספתי פיסוק במקומות שבהן זה נדרש מהבחינה התחבירית] אני לא יודע מה אתך, אבל אני מרגיש שהשיר איבד ריתמוס בכתיבה הזו. כפי שכבר כתבתי לעיל, ייתכן שהשיר הזה שבור קצת יותר מדי (הייתי מאחד שורות בהתחלה) אבל אני בהחלט מעדיף אותו שבור מאשר בשורה אחת, כפרוזה. שנית, אם השורות הקצרות אינן יוצרות ריתמוס, ואם יש להשתמש בהן רק כשיש להן תפקיד, למה שירה שקולה ומחורזת דורשת שורות קצרות? הרי אתה עצמך טענת שהמשקל והחרוז יוצרים את הריתמוס, לא שבירת השורות, ומאחר שהשבירה בשירים כאלו היא צפויה לחלוטין, אין לה גם שום סיבה מהסוג שמצאנו לשבירה בשיר של יונה וולך. כלומר, למה לא לכתוב: עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך, וענן בשמיו ואילן בגשמיו, מצפים עוד לך, עובר אורח. והרוח תקום, ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך. וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת לכת, שידייך ריקות, ועירך רחוקה, ולא פעם סגדת אפיים לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפיים. [אלתרמן] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשפת את ריקנות השיר של דנציגר כשכתבת אותו כך. אבל אולי ליד אלתרמן הכל מחוויר. ייתכן שזה אחד המבחנים לשירה. זה שהפזמון הקצר של וולך (זה לא מה) נכשל בו לא צריך לערער אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אתה אומר ששירה של ענת נפגם בפרוזה ולכן ראוי להיכתב בשורות קצרות הרי אתה מניח שיש לו איזו איכות הרמונית איכותית משלו והשאלה היא רק כיצד לכתוב אותו. זו הנחה שאיננה מובנת מאליה. ניתן לומר לגביו, או לגבי כל שיר אחר, שהוא פשוט פגום כשלעצמו ולכן בכל צורה שהוא ייכתב הוא יצא לא טוב. לגבי צורת השיר בשורות ארוכות: קודם כל, הייתי שם סימן שאלה אחריך "בוערות". שנית, נדמה לי שהשורות פה ארוכות מדי ויש בהן יותר מדי מילים, בערך פי שתיים מהרגיל. אם הייתי שובר אחרי סימן השאלה שאחרי "בוערות" המצב היה יותר טוב. מטענתי שהצגת נכונה עולה גם כי הטקסט קובע את אורך שורותיו לפי צרכיו. כלומר אפשר לבחור גם באורך שבין ארוך לקצר ואפשר גם לשלב וזה נעשה לא פעם. אני חושה שהשיר היה מרוויח ביותר בצורה הזו: תשמע, מי אני בעצם שארדוף אחריך? שאסיר את נעלי בכל מקום שבו רגלייך בוערות? ולא רק הרגליים; לפעמים כל הגוף. כאילו מישהו הצית אותך, כמו סיגריה בפיה העבש של נערה. לטעמי בצורה זו השיר ריתמי יותר, זורם יותר. אין שבירות מעיקות. השבירה בשורה הלפני אחרונה נעשית "בנקודת שבר" טבעית של התחביר. למה שירה שקולה ומחורזת דורשת שורות קצרות? אני טענתי ששורות קצרות אינן בונות ריתמוס אלא מסייעות לו וזה נכון במיוחד לגבי שירה מחורזת ושקולה. בשורות ארוכות יהא קשה להבחין בחריזה: עד סוף השורה הבאה תשכח כיצד נגמרה השורה הקודמת. שורות קצרות מאפשרות יותר סופי שורות ולכן יותר חריזה. שורות קצרות ניתנות לשקילה קלה יותר ומורגשת יותר ובטח גם לקריאה קלה יותר. שורות קצרות מאפשרות בניית ריתמוס תחבירי או מצלולי או סמנטי או גרפי. בשורות ארוכות הכול הולך לאיבוד. העומס רב מדי. לגבי אלתרמן: קודם כול, בכל מקרה שמת פסיקים בסופי המשפטים שגם מהווים תבניות פרוזודיות. כלומר בכל מקרה אני עוצר בפסיק באופן שהשיר מכוון אליו ואז הכתיבה בשורות ארוכות היא רק שינוי גרפי חסר משמעות. זה כוחו של המשקל. כתיבת השיר בשורות ארוכות מהווה פשוט חיסרון כי היא יוצרת עומס כל הקורא ומאבדת את יתרונה הגרפי: כאשר יש הקבלה בין משפט לתבנית משקלית לשורה נוצרת חלוקה נחמדה גם מבחינה גרפית: כל יחידה משקלית היא יחידה תחבירית ויחידה גרפית. קל ונעים לעין ולאוזן. הגרסה הארוכה של אלתרמן פשוט יוצרת גודש קשה לקריאה. נזכור שצורת המקור !מניחה! שורות קצרות ועושה בהן שימוש ולכן פה היא קשה לקריאה. ההבדלים בין הגרסאות רבים יותר מאשר בשירה של ענת מה שמראה את חשיבות השורה הקצרה בשיר הזה אולם עדיין הוא שומר על ייחודו במידה רבה וזה כוחו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או. קיי., הגענו למקום אחר, שונה מזה שבו עמדנו עד כה. להבנתי, כאשר מדברים על "לכתוב בשורות קצרות/ ארוכות" הכוונה אינה לאורך הטיפוגרפי של השורות אלא לשאלה האם השורות נשברות במקומות מוגדרים ע"י הכותב או שניתן לשבור את שהורות עפ"י מספר השורות בדף ואורך ה- Wordwrap המוגדר בתוכנה. כלומר, "כתיבה בשורות ארוכות" פירושה בדיוק איך שכתבתי את השיר של ענת (ושל אלתרמן): ללא אנטרים, כשורה אחת ארוכה, כאילו הוא פרוזה 1. מהבחינה הזו, אורך השורות באייל לא רלוונטי. אני הבנתי את טענתך כאילו שיר שאינו מחורז, שקול, או משתמש בשורות הקצרות לצורך ספציפי צריך להיכתב כשורה אחת ארוכה, כלומר כפרוזה. לפי העריכה שהצגת לשיר של ענת נראה כי אינך טוען טענה זו, אלא מתנגד רק לשבירות במקומות שבהן אין 'נקודות שבר' תחביריות. במקרה כזה הוויכוח בינינו מצטמצם והופך בעצם להבדלי טעם, שכן גם אני חושב ששירה של ענת חתוך יתר על המידה. אני הייתי חותך אותו כך: תשמע, מי אני בעצם שארדוף אחריך, שאסיר את נעלי בכל מקום שבו רגליך בוערות. ולא רק הרגליים; לפעמים כל הגוף כאילו מישהו הצית אותך כמו סיגריה בפיה העבש של נערה 2 כפי שאתה רואה, הוויכוח בינינו הוא אם כך על 'כמה לחתוך' ולא אם בכלל לחתוך. לגבי אלתרמן: ציפית לתשובה שנתת. אבל אותה תשובה יכול להינתן לגבי שירה של ענת. השבירות משרתות את הריתמוס, ולכן הם שם. שנינו מסכימים שיש קצת יותר מדי שבירות. אתה טוען גם שאין ריתמוס, ובנקודה הזו קשה לי לחלוק עליך, פשוט בגלל שאני לא מסוגל לתת הסבר לוגי לתחושה החזקה שלי של ריתמוס בהיר וברור בשיר הזה. אפשר לדמות אותו ללחש, לכישוף שנאמר בקול שקט. אני יכול אפילו לזהות מתי הריתמוס הזה נפגם (זה קורה בשתי השורות האחרונות). אבל מאחר שנסוגת מהטענה שהכי הקפיצה אותי, ומאחר שאיני יכול להביא טיעונים טובים לתמיכתי בטענה שבשיר של ענת יש ריתמוס, אני פורש מהדיון. 1 נכון, בפרוזה יש אנטרים במעבר בין פסקאות, אבל נראה ששיר זה קצת קצר מכדי להיכתב בשתי פסקאות. אחרי הכל, יש בו רק שני משפטים. 2 אופציה אחרת, שהייתה מחזקת את דו-המשמעות ופותחת פתח לניתוח מעניין: כאילו מישהו הצית אותך כמו סיגריה בפיה העבש של נערה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני הבנתי את טענתך כאילו שיר שאינו מחורז, שקול, או משתמש בשורות הקצרות לצורך ספציפי צריך להיכתב כשורה אחת ארוכה, כלומר כפרוזה" - בדיוק לזה כיוונתי. כשערכתי את השיר של ענת מחדש בחלוקת שורות אחרת, עשיתי זאת בבחינת "אם כבר מחלקים" אבל אנ סבור כי היה להיכתב בשורות ארוכות. השיר אכן ירוויח מחלוקה כזו אולם השינוי גדול מדי עבור הרווח המועט ומעורר תגובה חזקה מדי אצל הקורא מכדי להצדיק עצמו. אני אכן טוען כי אורך השורות צריך להיות מוכתב מתוך הטקסט, אולם עדיין, ישנו מגוון דק של אפשרויות. שורות קצרות, בינוניות או ארוכות לגמרי. כל דרגה שבאמצע פשוט לא תורגש. הכותב יכול גם להתאים עצמו לאורך שורות שמתאים לרוב הטקסט. לא יזיק לו. ההבדל בין השיר של אלתרמן לזה של ענת הוא שאצל אלתרמן השורות משרתות ריתמוס קיים ממילא! בשל הסכמה המשקלית בעוד שאצל ענת הן אמורות ליצור את הריתמוס ולפי דבריך הן יוצרות. לדעתי הן אכן עושות משהו אולם הוא אינו שונה בהרבה מריתמוס חלש שנוצר בכל מקרה בשפה או בטקסט קצרצר ולכן אין מוצדקות. אני עדיין סבור כי השיר היה להיכתב בשורות ארוכות. רק מה, אם הוא היה כתוב כך לא היו מבינים על מה ולמה כי לשורות ארוכות לא מעניקים את הכבוד וההתעמקות שמעניקים לשורות קצרות. חבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמור היה להיות שם במקום הקו. לא ניתן (כלומר אינני מצליח) בתוכנת "האייל", או בתוכנת הexplorer שלי להכניס רווחים רצופים בתגובה, קיוויתי כי כוונתי תהיה ברורה, שגיתי. באשר לשתי האפשרויות השניות, לא דין הפוגה אחת כדין אחרת. מעבר השורה *בפעולת* הקריאה מכניס גורם נוסף להפוגה, פרט לזה הנובע מן הטקסט (פרוזודית?). אין צורך ב"בשר" כפי שכינית זאת, מכיוון שאופן הקריאה הזה מעוגן בטקסטים נוספים ואינו דווקא יחודי לשירה של וולך. השיר ארוך במידה הנכונה, לטעמי ואיני מוצא שום קושי בקריאתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא, כוונתך הייתה ברורה. ברור שאמור להיות שם רווח. כוונתי הייתה שהעובדה שהקו שם מונעת אפקט של רווח גדול. ואם הייתי מעתיק את השיר הרי זו כבר לא קריאה ראשונה וכן הלאה. "גורם נוסף להפוגה" - זו טענה מעניינת. האם ניתן "לצבור" הפוגות? לא יודע אבל במקרה זה לא נראה לי שזה קיים. העצירה הפרוזודית חופפת את סוף השורה ולא נוצרת הפוגה נוספת. לגבי שירה של וולך - לי יש קושי בקריאתו מבחינה ריתמית. לא מבחינות אחרות. ברגע שאת מתרגל לקרוא ככה, כבר אי אפשר להיפטר מזה. מה שמפליא אותי תמיד זה איך הנשימה והקריאה מסדרות עצמן עוד לפני שסיימתי לקרוא שתי מילים וטרם זיהיתי, באופן בלתי מודע, את הסכמה המשקלית ואיך לקרוא. זה ממש מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובת המומחים הטכניים: זוהי מגבלה ידועה בתוכנה, שלא מנסה להלחם בשגיונות של HTML ולהחליף רווחים "רכים" ברווחים "קשים". כלומר, כל הרווחים הם "רכים", ולכן מבוטלים בראש פסקה, ומאוחדים לרווח יחיד אם כמה מהם מופיעים ברצף. אבל... אפשר, אם אתה רוצה, להתגבר על הבעיה ע"י הכנסה ישירה של רווח "קשה". הדרך הפשוטה ביותר (יחסית...) לעשות זאת הוא הקלדת רצף התווים "&", ולאחריו "#", אח"כ 160 ולבסוף ";" (נקודה-פסיק). כל זה עבור רווח "קשה" יחיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר! תודה רבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא פייר להביא טקסטים כאלה בלי ציון הכותב. עכשיו אתה כבר יכול לגלות מאיפה הם לקוחים, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם להביא אותם בצורתם המקורית (אם אני לא עושה מעצמי צחוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קדימה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטע הראשון הוא במקור פרוזה, של הסופר אלכס אפשטיין, מתוך הספר 'אהובתו של מטפס ההרים'. הקטע השני הוא במקור שירה, כתובה בשורות קצרות, עם חיתוכים טבעיים לחלוטין (בסוף כל משפט) פרט לשורה אחת: התחתן עם אישה עם רגל אחת והתגלח עם סכין גילוח. השיר הוא של צ'רלס בוקובסקי, בתרגום של דורית ויסמן מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם" |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |