בתשובה לjesus wept, 05/08/02 9:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה תפקיד העלילה הבדויה שמאכלסת רוב גדול מיצירות הספרות בעולם אם לא רוב ביצירות האמנות בכלל? הטענה כי הספרות צריכה לייצג את העולם הקיים, את המציאות הממשית, עומדת בניגוד מוחלט לטבעה של הספרות. רוב יצירות הספרות הן בדויות. מה המטרה? רק תבקש: גרימת הנאה לקורא, ביטוי לרגשותיו של הכותב, אמנות לשם אמנות ועוד ועוד. לא כל ספרות היא אידאולוגית או בעלת תפקיד בעיצוב העולם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שטעיתי בניסוחי, גם רציתי לתקן את ההודעה ולהחליף את המושג 'תפקיד' באחר, כיוון שאני אחרון המאמינים באמנות למען משהו מלבד ביטוי אמנותי. אבל נו, הייתי צריך לרוץ. אני לא מדבר על ספרות בדיונית, אני מדבר על שירה אישית. לטעמי, חריזות ומשקלים למיניהם הם מעודנים מדי מכדי לא להיות מלאכותיים, נעימים מדי מכדי לא להיקרא תפלים ומעל לכל מתוקים מדי שכותביהם לא ייקראו מוכי אשליות ו\או מסוממים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז טוב, אולי פה זה באמת עניין של טעם אישי. אני קורא המון שירה ממשוקלת והיא לא נראית לי מלאכותית. להבדיל, שירה שאינה ממושקלת לא נראית לי יותר אמיתית. חוץ מזה, תלוי גם בטיב השיר. שיר שהוא מעין הלל ליופיה של אישה, או שיר אהבה או שיר היתולי או כל מיני - שם דווקא מתאימים החריזה או המשקל. במקרים אחרים הם אולי מתאימים פחות אידיאולוגית אבל שוב, ישנם סוגים של ריתמוסים ומידות שונות של הדגשתם. ישנם מקרים רבים שהם עומדים ברקע וכמעט שאינם מורגשים אבל המעט שמורגש מחליק את הקריאה ומנעים אותה. עבורי שירה שאינה ריתמית היא הקשה לקריאה, היא המלאכותית, היא הקרובה מדי לדיבור רגיל ופעמים רבות איני מבין מדוע הטקסט נכתב בשורות קצרות. אם אינו שקול, אז למה זה טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שגם את המילה 'עולם' מהודעה קודמת הייתי מחליף במילה אחרת- הנפש אינה מלודית, הרמונית ומעודנת; לבטח שאינה מחורזת. אני מסכים שחריזה מסוימת עשויה להתאים במקרים מסוימים (שירו היפה ביותר של אבידן,לטעמי הוא 'שיר פרידה ישן, שהוחמץ מזמן' הפותח את 'משהו בשביל מישהו', מן האהובים עלי הוא שארל בודלר המדוקדק- והרי אף אני חרזתי באחד או שניים משירי), אך לרוב, במיוחד בשירה העכשווית, נופלת החריזה תחת מלכודת תפלות ונטייה לקישוט ועידון יתר. שוב, הנפש אינה מלודית. מהלך החשיבה האנושי, לטעמי, תואם הרבה יותר את הכאוטיקה מאשר את השקילה והחריזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדבריך עולה כי אתה מצפה להתאמה בין מבנה השיר למושא המתואר. אם הוא כאוט כך גם על השיר להיות. מכאן נובע כי ישנו מקום גם לשירה שקולה ומחורזת: כאשר מושא התאור הוא כזה. זה הנובע מדבריך. עם זאת, אני חולק על מה שעומד בבסיסם. רהי אתה גם משתמש במילים הסדורות לפי חוקי התחביר בשורות, בפונט אחיד, שהיר נקרא ברצף ןלפי הסדר וכן האלה. ישנם יסודות מסודרים נוספים אשר נוגדים את אופיו הכאוטי של מושא התיאור ובכל זאת אתה משתמש בהם. אולי זה בלית בררה ואולי זה כי אין פה סתירה. זה שישנו סדר בטקסט לא אומר שהסדר הזה "משתלט" על התוכן הכאוטי וזה דבר שחשוב לזכור. עצם קיום אלמנטים של סדר אינם בהכרח משליטים תחושת סדר בקרב הקורא או בשיר. צריך לבדוק את הדברים במעשה ולראות את חשיבותם. פעמים רבות דווקא מושלט סדר ריתמי ואז הוא מופר כדי להדגיש את אי הסדר. זהו כלי רב חשיבות משום שריתמיות אינה "יציר טקסטואלי" כגון חלוקה לבתים אלא שולטת הלכה למעשה, פיזית, בנשימתו של הקורא ולכן הפרתה או יצירת כאוס ריתמי מודגשים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר לצורתו האסתטית, לפחות לא במכוון. אני מאמין שזה טבעי שיהיה כך, אני בוחר להאמין שמסגרת של חריזה ומשקל היא מלאכותית ומוטעמת מדי מכדי להתאים לחבלי הדמיון האנושי, שאין להם שום מצב מתקבל על הדעת עבורי מאשר חופשיים (לחנוק). עם זאת, בהחלט ישנו מקום לשירה מחורזת, לדידי הדבר נמדד כל יוצר וכל יוצר לגופם. אני מנהל דיון מעל במה מסוימת, ולכן אני נוהג לפי כללי התחביר הנהוגים בתחביר. אך מה לדיון זה וליצירה שירית? גם בדברי, לא מצאתי תוכן כאוטי כלשהו. לטעמי, חריזה ומעל הכל משקל, אינם אלמנטים של סדר- לרוב הם רצועת חנק על רוחו החיה של השיר. זאת אני אומר, כמובן, תוך הסתייגות מסויימת הנגרמת מכך שלעיתים חריזה ואף משקל, מתאימים לשיר ולמשורר יותר מהכאוטיקה שמאפיינת משוררים אחרים(בודלר הוא דוגמא מצויינת ומתבקשת לכך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, אני חולק על הטענה שעצם השימוש באלמנטים כלשהם כופה משהו מלאכותי. הדברים צריכים להישפט במעשה וכן הם עניין של נורמה אסתטית. השירה הרומנטית למשל השואפת לאורגניות ולחיבור עם הטבע - מה לה ולמסגרת ריתמית נוקשה? ישנה סתירה רעיונית אולי אבל בשטח בעת קריאת שירה כזאת איני מרגיש בשום מלאכותיות. בעצם השירה היחידה שאולי מתאימה לה מסגרת נוקשה היא שירה רציונלית, שירת חוכמה, משהו בסגנון הניאו קלאסי. אבל לא כך הם פני הדברים ולא מעט שירים כאוטיים וטבעיים שאופיים לכאורה נוגד את המסגרת הם כאלה. אני אוהב לראות בריתמוס מעין ניגון של נפש הדובר השירי, מעין כלי נוסף להבהרת רגשותיו. וזה נראה לי טבעי שדובר נרגש ינגן את דבריו. כאן ניתן גם לומר: הרי ניגון השיר אינו טבעי ואינו אמין! זה שאלה מצוינת וגדולה מאוד, מאידך אשאל: האם השימוש במטפורות או בשפה גבוהה הוא אמין? ועוד: האם מסירת ספר בגוף ראשון היא אמינה? מעניין, דובר שזוכר בפרוטרוט אירועים שנפרשים על פני שנים ארוכות! האם חלוקה לשורות קצרות ולבתים היא אמינה? אבל על כך אינך מתלונן! זו סוגיה סבוכה מאוד, ענקית פשוט ומרתקת מאוד שיש לי לגביה רק תחושות, לא למדתי את הנושא אבל אני מתכוון להקדיש לו שנים. אני מניח שישנן נורמות שאין מפקפקים בהן, מעין מוסכמות יסוד הקשורות לעצם הבדיון והמלאכותיות שבמסירת יצירת הספרות. האם המשקל הוא אחת מהן? האם עצם השימוש במשקל, לא משנה כיצד, היא לא "טבעית" או לפחות טבעית הרבה פחות מן השימוש במטפורות או בכל דבר שאינו מאפיין מבע רגיל, שאינו מאפיין אדם שהיה אומר את הדברים? אני לא חושב. אני חושב שכל כלי נמדד בצורת השפעתו ביצירה הספציפית ועדיף שלא להחליט מראש. לגבי כללי התחביר, כנראה לא הבנת אותי. אני שואל: למה שימוש במשקל הוא אנטי-כאוטי בעוד שארגון מילולי מדויק ותחבירי של הדברים אינו כזה? השפה לעצמה אינו כאוטית אבל אינך מתנגד לשימוש בה ככלי לתיאור כאוס! למה סדר אחד מקובל עליך בתיאור אי סדר ואילו סדר אחר לא? יש דבר שלדעתי חשוב מאוד לזכור: לא הכלי משנה אלא האפקט שלו. טענה ש"עצם השימוש ב..." (כך הבנתי אותך, איני טוען שאכן אמרת בדיוק כך) אינה נכונה לדעתי. יש לבחון את התוצאה הסופית. משקל יכול ליצור הרגשת כאוס בעוד שאי שימוש בו יכול ליצור הרגשת סדר. לא חייבים לכתוב בלגן כדי לתאר בלגן. לא חייבת להיות התאמה בין המדיום ואופן השימוש בו לאובייקט המתואר. האפקט קובע. אני חייב לשאול אותך: האם אתה קורא במשקל, התנסיתי בקריאה פרוזודית? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |