בתשובה לדובי קננגיסר, 16/08/00 18:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שבירת הקשר המשמעותי הראשון היא די אוטומטית, לדעתי. אין בידי נתונים סטטיסטיים, אך כמעט לכל ידידי וידידותי היה קשר משמעותי אחד לפני ההתמסדות. עירית לינור קראה לזה ''האקס המיתולוגית'' ותמיד בהקשרים שליליים (תמיד רק לגברים יש אקסית מיתולוגית, וכל מה שקיים אצל גברים הוא רע, אך נעזוב את בעיותיה להזדמנות אחרת). לסיכום - כמעט תמיד יש עייפות של הקשר הראשון, למרות שלעיתים מתחרטים על שבירתו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת הקשר שראשון היא אוטומטית? לא נראה לי. נכון, גם רוב הזוגות שאני מכיר חוו קשר קודם (כל אחד בנפרד...), אבל אני מכיר גם (מעט) זוגות אשר שורדים יחד עוד מימי בית הספר התיכון, ואף לפני. אינני יודע כמה מהם חיים בתחושה, או בספק, כי פיספסו משהו בשל כך, אך אני יודע בודאות (וגם מנסיון אישי) על תחושת הכאב של לא מעט זוגות (או חצאי זוגות) בעת שבירת הקשר (הראשון, השני או העשירי, לא מתרגלים). הקשר נשבר מאחת משתי סיבות: או שאחד (לפחות) מבני הזוג אינו בשל מספיק לקיום ו"תחזוקה" של הקשר, או שהקשר אינו הקשר "המתאים". אם כך, איך זה שאנשים אשר אינם בשלים לקשר יוצרים כזה, או איך זה שאנו בוחרים את בן הזוג "הלא נכון"? ובכן, כאן אנחנו מתקשרים לאותן אגדות. הרי "צריך" שיהיה לנו בן (או בת) זוג. זה מה שמקובל, וגם לוחץ בחלציים, אז מוצאים מישהו. את מי? מי שזמין באותו רגע, או בקיצור, נסוי ותעיה, שהוא ברוב המקרים גם נסוי וטעיה, ואז בא מקצה שפורים (או מועד ב', או ג', או ז'), ואז, מי שכל המכות לא הרגו אותו סופית, מוצא את זאת אשר יחד איתה ילך יחד יד ביד (לעבר הזריחה), ואולי גם זאת אגדה, ויש כאלה שלעולם אינם מפסיקים לחפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל רבינוביץ שלום, אני לא יודעת אם לכל אחד יש אקס מיתולוגי או אקס מיתולוגית. ואולי, גם, לעיתים יש מיתולוגי שלא היה אקס. על כל פנים, כשהם קיימים הם כנראה נחוצים למשהו. ובכל זאת, לדעתי, המיתולוגי, הוא מעין אביר שהזכרון או הדימיון מסננים רק את המרכיבים החיוביים שלו. עוד כמה צעדים דימיוניים קדימה יראו הרבה פעמים איך אותן בעיות היו נוטות להתפתח גם בקשר ההוא. אולי, עם שינויים קלים לצד זה או אחר. ולעיתים, גם בעיות אחרות, נוספות, שאותן כנראה חשנו כשלא מיסדנו את הקשר הזה. גם אצל עירית לינור, בספר ''שירת הסירנה'' האקסים המיתולוגיים פתאום נראו באור אחר והתנפצו דווקא כאשר התקרבו להתגשם. טלילה עצמה, הדמות המרכזית בעלילה, ביטלה חתונה עם האקס המיתולוגי שלה. איני טוענת שיש רע בעצם שמירתה של דמות מסויימת בתפקיד ה'מיתולוגי', אבל נראה לי שלא פחות חשוב לדאוג שהדברים יעבדו. זה כנראה בדיוק הגבול בין אותו מקום שבו הפנטזיה מועילה לבין המקום שאנחנו חוזרים להתמודד אל מול המציאות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |