בתשובה לGod eat God, 31/07/02 15:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני טוענת שיש לדאוג לפיתוח חשיבה עצמאית ולא מכנית. לכן, העלמת תכנים שהם שליליים בעיני המתבונן, רק תיצור את תחושת השקר אצל הילד ותפתח תחושת אי אמון אצלו בנוגע למבוגרים (הרי אתה לא יכול לאורך זמן לגדל ילדים בבועת הסנטה קלאוס הזוהרת). תסכים איתי שלא היית מודע לכל ההשפעות השליליות של פצצת האטום אם לא היתה מפותחת (ולא, אני לא מצדדת בפיתוח של אחת כזו כמו שאני לא מצדדת בניסויים בבני אדם). בשם אותה חשיבה עצמאית, הספרים מספקים כר נרחב יותר להתפתחותה מאשר הטלוויזיה שמשדרת תכנים מוכתבים מראש שברוב המקרים גם עלילותיהם מוכתבות מראש ואינן מותירות שום מקום לשאלות. לדעתי מיין קאמפף יהיה חסר אפקט על ילדים משום שלא יבינו אותו. מקס ומוריץ לעומת זאת, מספקים את הצורך החוויתי של הילד. הרי בכל אחד טמון יצר ה"ילד הרע" ואין צורך להכחיד אותו אלא רק לרסן. מעשיהם של מקס ומוריץ משעשעים ילדים אך הלקח בסופו של דבר אחד הוא. ההנחה שהפשע משתלם במידה ולא תופסים אותך, היא הנחה מקובלת בעיני מבוגרים בעולם המתפתח ולהעלים אותה מעיני הילדים יהיה דבר אווילי. מה גם שדרכם לא מיועדת "להשיג אושר" אלא לספק יצרים רגעיים של רוע שמשתלט עליהם (והלא יצר האדם רע מנעוריו) מכאן, שאתה לא מלמד את הילדים טכניקות להתחמקות אלא את התהליך כולו שכולל את השכר ואת העונש. ההגדרות של "טוב ורע" ברורות לך מאוד כאדם מבוגר אך הן לא טריוויאליות לילדים. החינוך הדתי שאני מכירה כולל אקסיומות שלא ניתנות לכל דיון שהוא וערכים שניתנים כתורה מסיני ללא אפשרות בחינה. ובנוגע לגרסה הלא מצונזרת - אפשר לבחון למעשה את כל המעשיות המקוריות של האחים גרים (גם כיפה אדומה נאנסת ובגרסאות מסוימות, הזאב הוא אביה. לעומת זאת, היונים בחתונתה של סינדרלה מנקרות את עיני האחיות החורגות שקצצו את אצבעות רגליהן ועקביהן כדי שהנעל תתאים). בשלב מסוים, בתי תחשף לכל הסיפורים האלה, בדיוק כמו שאני נחשפתי. אני לא חושבת שאני אקריא לה אותם לפני השינה (ולא בגלל שהם לא חינוכיים בעיני) אבל אני בהחלט אענה לה על שאלות שתשאל כשתגיע אליהם בעצמה. כך, תופעות כגון אונס, או אפילו המין האנאלי שאתה כל כך מחבב יובהרו לה כשתשאל (והשאלה המתבקשת - האם היא לא תשאל מהו אונס אם לא תקרא את הגרסא הלא מצונזרת של מקס ומוריץ?) אני לא חושבת שהסבר הדברים יביא לידי כך שהיא תרוץ לקיים יחסי מין אלא שהיא תבין וכשתהיה מספיק בוגרת גם תדע להעריך מצב בקריטריונים של בעד ונגד ולהגיע להחלטות נכונות. מקס ומוריץ מהווים רק יצירה אחת מאלפים. מעולם לא טענתי שהם הם המודל לספרות ילדים יפה, אלא שלא הייתי מוציאה אותם מהספריה הביתית שלי וזה לא סותר את כל הספרים שמלאים קסם, הומור וחדוות חיים עליהם אתה מדבר (חנה'לה ושמלת השבת?) אני כן מחנכת לערכים. בניגוד אליך, הערכים שאני מחנכת אליהם לא מושתתים על הדת היהודית אלא אוניברסלים ולא מצויים בספרות החווייתית. כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו, ואם אתה מסתפק בספרות אינסטנט שתעשה לך את העבודה, זו זכותך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מכל הדיון הזה נשארתי סקרן בקשר לשאלה אחת: מהו הגיל שבו נכון לדעתך לאפשר לילד גישה לספר כמו מקס&מוריס (האם מדובר על לספר לו בגיל שלוש או חמש, על לשים את הספר ביד שלו בגיל שבע, או על לא-להעלים-מהמדף בגיל תשע)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדבר תלוי לדעתי בעיקר באופי הילד. בחדר הילדים שבביתי, הספר מונח על המדף. אני עדיין לא סיפרתי ממנו משום שבתי צעירה מכדי להבין אותו. ברגע שתשלוף אותו בעצמה מהמדף (כמו שהיא שולפת ספרים אחרים) ותבקש שאקרא בו, אקריא לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב שיש לדאוג לפיתוח חשיבה עצמאית ולא מכנית. אבל כאשר עלולה להיות התנגשות בין מה שאני תופס כ 'רע' (את יודעת, "תכנים שהם שליליים בעיני המתבונן", נו, כמו רצח למשל. או אכזריות. או אונס. בעיני המתבונן בתגובתך, כמובן), אני תמיד אעדיף לחנך את ילדי לקבל מושגים ברורים וחד-משמעיים לגבי 'טוב' ו 'רע'. "לדעתי מיין קאמפף יהיה חסר אפקט על ילדים משום שלא יבינו אותו" - את מתעקשת "להפיל" את הדוגמאות שלי על מוקשים טכניים. אז בואי לא נדבר על מיין קאמפף, אלא על "מיין קאמפף - הגירסה לילדים (מאויר)". "הרי בכל אחד טמון יצר ה"ילד הרע" ואין צורך להכחיד אותו אלא רק לרסן" - אז זהו, שאני כלל לא בטוח שמקס ומוריס הוא הספר שילמד את הילד ריסון: המעשים שלהם חסרי ריסון, וגם העונש לא מרוסן; תמונת העולם של הספר רחוקה מריסון - למעשה היא בדיוק היפוכו: היא מעודדת הקצנה חסרת רחמים ורגש. את זה הייתי שומר לגילאים מאוחרים יותר. "ההנחה שהפשע משתלם במידה ולא תופסים אותך, היא הנחה מקובלת בעיני מבוגרים בעולם המתפתח ולהעלים אותה מעיני הילדים יהיה דבר אווילי" - נו, ושוב נשתמש בדוגמא הקיצונית שלי: גם אונס הוא דבר נפוץ מאוד (למרבה הצער), האם יהיה זה אווילי להעלים אותו מעיני הילדים? וכך גם את התפיסה ש "she was asking for it", שמאוד מקובלת... אנחנו עדיין במעמד מחנכים. וחינוך, מה לעשות, יש בו מן הטוטליטריות. "ההגדרות של "טוב ורע" ברורות לך מאוד כאדם מבוגר אך הן לא טריוויאליות לילדים" - בדיוק בגלל זה נולד מושג החינוך (להבדיל מן הלימוד). "החינוך הדתי שאני מכירה כולל אקסיומות שלא ניתנות לכל דיון שהוא וערכים שניתנים כתורה מסיני ללא אפשרות בחינה" - וודאי. אבל האם הערכים שלך אינם כוללים אקסיומות כאלו? ושוב, הדוגמא הקיצונית שלי... "בשלב מסוים, בתי תחשף לכל הסיפורים האלה" - אז אני מסוקרן: למה את לא מספרת לה את סיפורי הזוועה? באופן מקרי כולם איכותיים פחות? ואם היא שואלת, את באמת מספרת לה שכיפה אדומה נאנסת ושהיונים בחתונתה של סינדרלה מנקרות את עיני האחיות החורגות שקצצו את אצבעות רגליהן ועקביהן? ואולי את עוצרת לרגע את שטף הקריאה ומוסיפה תיאורים מזוויעים משלך (רק כדי להעשיר את הצורך החוויתי של בתך, כמובן), ושוב, גם כאן אפשר להמשיך עד לגרוטסקיות. מה שאני מנסה לומר הוא, שממש כמוני, גם את מצנזרת, גם את מכתיבה ערכים, ואולי יש לנו מחלוקת רק על הכמות. זו בדיוק הסיבה שלמעשה את נמנעת לספר לה על עולמות חדשים ומרתקים (גם אם איומים) של אונס התעללויות וכו' אבל אם היא תשאל... הרי אותם עולמות חדשים ומרתקים יעשירו מאוד את *החוויה* המקודשת, שהיא חזות הכול; הרבה סיוטי-לילה מרתקים יענו את ילדתך, ואולי יעוותו את נשמתה לעד (הרי בני-הנוער-הרוצחים-הסדרתיים נעשים כאלו איכשהו, כשעולמם הרגשי מוצף באלימות ורוע)... חוויה, מה יש לומר. אה, ואני די משוכנע שהבהרתי שערכיי *אינם* מושתתים על הדת היהודית; אני אחנך את ילדי לראות בדת מחלה חברתית המהווה גורם ראשי לשפיכות דמים. אני אחנכם לליברליות כלפי דעות שונות ורבות, אבל מקומה של הדת יפקד מהרשימה - אחת דינה: הדברה! הכלים בהם אשתמש למען אותו חינוך לערכים יהיו, כפשוטו, כל הכלים שיש ברשותי. וזה כולל גם את הספרים. ללא ספק אצנזר ספרים המכוונים לאלימות. ברור שספרים *שמטפלים בבעית האלימות* יכנסו לביתי; מקס ומוריץ פשוט אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה כמובן נהנה מהקצנת הדברים ולכאורה מצדקת דבריך, אבל שוב, הם מלאים באמירות פרובוקטיביות שספק אם אתה מאמין בהם. לא, אני לא אספר מיוזמתי סיפורים על אונס ורצח. אני גם לא חושבת שצריך לחנך בנימת "מה שלא הורג מחשל". הנקודה שממנה אתה מתעלם שוב ושוב בדברי היא שאני לא מוצאת את הספרים כמחנכים. לכן, אני לא תולה בהם תקוות גדולות. לכן אני לא מפילה עליהם את עול העולם ולכן אני לא סומכת עליהם שיעשו עבודתם נאמנה. אני לא אצנזר ספרים ומעולם לא אמרתי שאכניס לביתי *כל* ספר. זוהי לא צנזורה. זוהי דרך ארץ. אני מעריכה שבתי חכמה מכדי לא להבחין בדילוג על קטעים או ביפוי המעושה של המציאות. יש הבדל בין תיאור תופעה מזוויעה כגון אונס והצורך ללמד ילדים להיזהר מזרים או לשים לב למעשים שאינם נעימים להם ובין לספר סיפור שכולל קטעים בוטים תוך לקלוק שפתיים ואור בעיניים. אני לא חושבת שהדרך לחנך נעשית דרך ספר או המנעות ממנו. אין כל קשר בין הדברים ונקודה זו אתה מסרב להבין. איכות הסיפור אינה רלבנטית, ישנם מספיק ספרים שלא יכלו להתקיים בלי תיאורים מזוויעים של סצינות מין או אלימות ("הפיה קרבין" לדניאל פנק למשל "חיי אהבה" לצרויה שלו, "חיי נישואין" לדוד פוגל) ועדיין נחשבים לאיכותיים. מעבר לכך, גררת את הדיון למחוזות של מוסר. אונס, לא מתבצע ע"י פרטים נורמטיביים באוכלוסיה כדרך חיים. קידום באמצעות פרוטקציות ותככים קטנים, כן. ולא, הערכים שלי אינם כוללים אקסיומות, ושוב... הדוגמא שלך אינה רלבנטית משום שהיא מהווה עבירה פלילית ולמזלנו, לא זוכה לדעת קהל חיובית. לדעתך, מקס ומוריץ הוא ספר לא חינוכי. לדעתי, הוא מראה שכר ועונש ולדעתי היותר נרחבת, בכלל לא רלבנטי מה הוא מראה מבחינה ערכית חינוכית משום שהוא כתוב בשפה שמשעשעת ילדים. השימוש בספר כמחנך פירושו, בראש ובראשונה הוא לא לתת לילד את הספר שיתמודד עימו בעצמו אלא להיות בסביבה ובעלי נכונות להתמודד עם שאלות שיעלו מתוכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שלא קרא אותו מיין קאמפף (ללא ההשלכות או הקישורים ההיסטוריים והכרותינו העמוקה עם הסופר) הוא משעמממממממם אפילו יותר ממדינת היהודים של הרצל, שלפחות יש בה כמה תיאורים עליזים. הילד לא רק שלא יבין, הוא לא ינסה להבין, אני מציע להקריא לו פרק כל יום לפני השינה, זה ירדים אותו יופי, ואולי גם יחסן אותו בפני פאשיזם בגיל שבו ילדים הופכים לאיין ראנד - אי אפשר יהיה לחדש לו כלום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |