 |
אני תוהה כיצד ניתן להתווכח עם משהו הוא פארודיה או לא. ההגדרה של הפורמאליסטים הרוסים בעניין, אם אני לא טועה, היא שפארודיה היא הנמכת שני מוטיבים מרכזיים בטכסט (הם דיברו על ספרות) והשארת השאר על כנם. במקרה של שני השירים הנ"ל הטונים הלעגניים מנמיכים את הפומפוזיות של המלים ושל המוסיקה. המלים עצמן פועלות בשני מישורים, הן פומפוזיות מצד אחד ומצד שני נטועות במקום ציני מאוד. דוגמא מובהקת היא השורה "i'll drink manheten" הדו משמעית. בכלל, אפשר למצוא לא מעט פארודיות אצל וויטס, לטעמי. השיר האחרון ב-mule variations, למשל.
מה שכן אני מסכים שהשירים הנ"ל טובים לכמה שמיעות בלבד, ומתישים לאחר מכן. בד"כ כשטום וויטס נופל הוא נופל חזק, ויש באלבום כמה נפילות.
מצד שני, כמו שאמרת, סך השירים הטובים ואיכותם מחפה על כך. לשמוע את blow wind blow באזניות ביום חורף מתקרב לחוויה דתית.
אוף, בא לי לשמוע את זה עכשיו.
אגב, אם עוד לא אמרתי את זה, שני הדיסקים האחרונים מתמקמים הדרגתית בצמרת הדיסקים המושמעים ביותר אצלי. שני יצירות נהדרות. אני רק מקווה שהוא ימשיך לשחרר דיסקים בכזו איכות.
נ.ב.
אתה אותו ירדן ניר שהקים את crave בזמנו?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש