בתשובה להאייל היפאני, 20/07/02 17:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
heart of saturday night הוא מהמשובחים של וויטס, לטעמי. closing time, ואני מסכים עם ירדן, הוא אלבום די מביך, אבל אחריו יש שרשרת אלבומים, שאמנם אין בהם את הצליל הוויטסי היחודי, אבל הם ג'אז רך וחכם שכתוב היטב. זה נכון שהכתיבה שלו שופעת באיזכורים לתרבות השוליים האמריקאית, זה נכון שהמון מתפספס לאוזן הישראלית בדרך, אבל גם מה שנשאר מספיק לשנים של האזנה. מספיק לשמוע את המונולוגים שהוא עורך ב-nighthawks at the diner בשביל להבין שיש באיש הזה משהו. גם בורוז, קרואק וראניון מלאים באיזכורים לתרבות השוליים האמריקאית, זה לא מפריע לנו להנות מהם, להפך. ואגב, frank's wild years הולך ומבסס את מקומו כדיסק האהוב עלי ביותר של וויטס. הפארודיות על סינאטרה, הקאברטיות (המילה היחידה ההולמת, איכשהו), ובעיקר התחושה הזו שירדן ניר תיאר, של משהו שאינך מצליח ממש לתפוס. האיש הוא מהיוצרים היותר מעניינים שפועלים כיום, אם לא המעניין מביניהם. אבל אני באמת אוהד שרוף. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה; סוף סוף תגובה שאני יכול להזדהות עימה. וגם שלחת אותי לשמוע את Frank's Wild Years, לראשונה מזה - אלוהים אדירים, 12 שנה! תודה שוב. וקצת ויכוח: פארודיות על סינטרה? אתה מתכוון, בוודאי, ל- I'll Take New-York ולגרסה השניה של Straight to the Top. מוזר, אני תמיד חשבתי שהם שירים "תמימים" ברוח סינטרה, וגם עכשיו איני רואה את העוקץ הפארודי בהם (פרט, אולי, לחוסר היכולת המופגן מאוד של וייטס לשיר בקול של סינטרה). מכל מקום, בין כפארודיה ובין כשירים תמימים, הם משעממים נורא באוזני (אם כי המעבר ביניהם מדהים). זה לא כל מה שבעייתי באלבום: יש בו עוד כמה שירים משעממים, וכמה שירים שהם בסדר אבל מתארכים יותר מדי. אבל עכשיו, ההסכמה: למרות הבעיות זה כנראה באמת האלבום הכי טוב של וייטס גם בעיני (וכשכתבתי את המאמר, שכחתי עד כמה הוא טוב). לא רק בזכות כושר ההמצאה המוזיקלי המופלא שבמרבית השירים. יש בו משהו שאין, לדעתי, באלבומים אחרים של "טום וייטס המאוחר" (מאז Swordfishtrombones): רגש. טום וייטס, בשבילי, הוא סוחף ומלהיב, אבל לא מרגש במובן הדומע של המילה. ובאלבום הזה, כן. הוא פשוט עצוב וכואב - אולי אלו המילים, אולי הרישול המכוון בביצוע (נראה שהוא הוקלט עם פחות עבודת אולפן מאלבומים אחרים של וייטס), אולי משהו בשירה. זכרתי תמיד ש-Cold Cold Ground הוא שיר מדמיע; עכשיו נזכרתי שכך גם Yesterday's Here, Frank's Theme, More than Rain, ואפילו Temptation ו- I'll be Gone. וכמובן, Blow Wind Blow, האהוב עלי בשיריו של וייטס. ואם כבר מניתי את כל השירים האהובים עלי באלבום, אין לי לב לא להזכיר את Hang on, St. Christopher, שדווקא אין בו עצב אבל הוא אחד הטובים של וייטס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה כיצד ניתן להתווכח עם משהו הוא פארודיה או לא. ההגדרה של הפורמאליסטים הרוסים בעניין, אם אני לא טועה, היא שפארודיה היא הנמכת שני מוטיבים מרכזיים בטכסט (הם דיברו על ספרות) והשארת השאר על כנם. במקרה של שני השירים הנ"ל הטונים הלעגניים מנמיכים את הפומפוזיות של המלים ושל המוסיקה. המלים עצמן פועלות בשני מישורים, הן פומפוזיות מצד אחד ומצד שני נטועות במקום ציני מאוד. דוגמא מובהקת היא השורה "i'll drink manheten" הדו משמעית. בכלל, אפשר למצוא לא מעט פארודיות אצל וויטס, לטעמי. השיר האחרון ב-mule variations, למשל. מה שכן אני מסכים שהשירים הנ"ל טובים לכמה שמיעות בלבד, ומתישים לאחר מכן. בד"כ כשטום וויטס נופל הוא נופל חזק, ויש באלבום כמה נפילות. מצד שני, כמו שאמרת, סך השירים הטובים ואיכותם מחפה על כך. לשמוע את blow wind blow באזניות ביום חורף מתקרב לחוויה דתית. אוף, בא לי לשמוע את זה עכשיו. אגב, אם עוד לא אמרתי את זה, שני הדיסקים האחרונים מתמקמים הדרגתית בצמרת הדיסקים המושמעים ביותר אצלי. שני יצירות נהדרות. אני רק מקווה שהוא ימשיך לשחרר דיסקים בכזו איכות. נ.ב. אתה אותו ירדן ניר שהקים את crave בזמנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אל תגיד לי... להקת רוק? יש עוד ירדן ניר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התבלבלתי עם ירדן לוינסקי. אתר ישן שלו, מעניין למדי ומעוצב נהדר- http://www.extopia.co.il | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |