 |
שיטת הפגיעה ההממוקדת (פיסית או פוליטית) במנהיגים זוכה בשנים האחרונות לפופולריות, בארץ וגם במערב. (כמה דוגמאות, שבוצעו או שמתוכננות: עבאס מוסווי, אוסאמה בן-לאדן, סדאם חוסיין, יאסר ערפאת).
למעשה, חיסולם של מנהיגים הוא יעיל רק כאשר מדובר במנהיגים כריזמטיים של קבוצות קטנות, והוא בלתי-יעיל לחלוטין כאשר מדובר במנהיגים של קבוצות גדולות או של עמים, שזוכים לתמיכה עממית רחבה.
מלחמות אינן מוכרעות ע"י חיסול מנהיגיו (הפוליטיים או הצבאיים) של הצד השני. מלחמות מוכרעות, כמעט תמיד, בשטח: המנצח הוא זה שהורג, פוצע, שובה, או מביא לעריקתם של יותר טוראים, סמלים, וסג"מים, או זה שמצליח להשתלט על יותר שטחים - ולא זה שמחסל יותר גנרלים.
(אני משער ששורשי הפופולריות, בשנים האחרונות, של שיטת החיסולים הם בתרבות ה"פוליטיקלי קורקט", שאינה מאפשרת להציג עם שלם, או מדינה כ "רעים" ( או כ"אויב"), ולעומת זאת מקבלת בהבנה רבה יותר סימון של אינדיבידואלים כ"אנשים רעים", ומצדיקה פגיעה בהם.)
בימי אהוד ברק היתה יוצאת אחרי כל פיגוע הודעה ממשרד ראש-הממשלה בנוסח "ידו הארוכה של צה"ל תשיג את הרוצחים" - משל היה מדובר בעבריינים, או לכל היותר בארגוני-פשע, שיש להעניש על מעשיהם הרעים. היום נדמה לי שההכרה כי מדובר במלחמה, מקובלת על רוב הציבור בארץ, כולל הממשלה והעומד בראשה.
שיטת החיסולים היא שריד לתפיסה הישנה, האהוד-ברקית, ומוטב שתלך לה כפי שהלך אהוד ברק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש