בתשובה לתומר ליכטש, 14/07/02 17:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
או שכן? "כיסא הוא מה שאני יודע באופן אינטואיטיבי שהוא כיסא." זאת כל ההגדרה שאני צריך, ואין מלבדה. (כמובן עלי להסתמך על העובדה שלמרביתנו אסוציאציות דומות. ומה לעשות, העובדה הזאת נכונה. מרביתם המכרעת של בני האדם יגדירו את אותם עצמים מסוימים ככן-כיסא או כלא-כיסא. אני מבין את האפלטוניות שאתה פונה אליה, ולחלקה אני מסעים, ולחלקה לא. אין "אידאה" של שיר! אין ישות מושלמת אליה שואפים כל השירים. מאידך, הלמידה כהזכרות. בעוד שלא מדובר כאן בלמידה גרידא, הרי שבאמת כאשר אתה נתקל בעצם, אתה אוטומטית מנסה לשייך אותו למטען שבאת איתו. כן-לא-שחור-לבן. זאת מהותו כבני אדם, לקטלג. ואותו קיטלוג הוא אכן בחלקו הזכרות. "הממם, זה עגול כמו התמוז ההוא שאכלתי עם מירי, אז, בסוף עונת התפוזים, והחיוך שלה היה לבן כל כך, אבל העצם הזה הוא גם אדום, כמו הבלון שחזרזיר הביא לפו הדוב..." וכן הלאה. בהקצנה, כמובן, כי הרי התהליך הזה נעשה אצלנו אינטואיטיבי בהרבה. אבל אנחנו כאן על אותו עץ. לא אני הוא זה שחלק על היותו של האובייקט "שיר". שינוי כיוון. כשאני קורא שיר, או כל יצירה אחרת, אני מנסה למצוא את עצמי בתוכה. איך היא רלבנטית לגבי, או איך היתה יכולה להיות רלבנטית לגבי, ואם אין שום רלבנטיות לחיים שלי, שום רלבנטיות בכלל, הרי שלדעתי היצירה גרועה. זה הסולם שלי. מה לעשות. ומה אני רואה כאן? את אובדן התום, בעצם, ושברו של החלום הציוני. פעם היינו צעירים והאמנו. האמנו שהמלחמה היא אולי דבר רע, אבל הכרחי, ושצה"ל הוא הצבא שמגן עלינו. בינתים כל אחד גיבש דיעה על מלחמת לבנון, ולרוב דיעה חיובית. צה"ל הפך לכלי פוליטי, ובכלל, ציונות הפכה להיות מילה גסה. ואיפה אני אהיה במלחמה הבאה? במידה וצה"ל יבחר שלא לגייס אותי (וכרגע זה לא סביר), אמשיך במציאות חיי האדישה והריקנית מעט, כטבען של מציאויות. אולי המציאות שלי היא לא "דקדנטיות של בתי קפה", אבל זה לא הופך אותה לפחות מנותקת מהבעיות הכואבות שיש למדינת ישראל. אז הנה, אוקיי, מצאתי את עצמי בתוך היצירה. "התחברתי אליה" כפי שהמורה שלי לספרות היתה אומרת (מעניין למה התחלתי לקרוא שירה רק *אחרי* בית ספר?). אבל איך מתחושות אישיות אני יכול לפתח דיון? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה הסולם שלך באמת אין מה לעשות ובאמת, מדוע לטרוח ולבקר יצירה זו על פי הסולם שלך אם לכל אחד מאיתנו סולם משלו? לזה אני קורה שיחה בטלה. לציונות ולצה"ל אין שום קשר לשיר הזה; נדהמתי לראות את הנושא עולה. אך מכיוון שעלה - אין ברירה אלא להתייחס אליו - הציונות לא הפכה להיות מלה גסה, אלא השימוש בה הוא הוא הגס; הציונות היא תנועה שהגשימה את יעודה אך מטעמים נוסטלגיים (וחסרי-בינה ברובם) לא הגיעה לפורקן (הרמיזה המינית מכוונת). הציונות איננה כשם שהנאציזם חלף והפאשיזם שייך להיסטוריה. הציונות איננה מלת גנאי אלא מושג היסטורי שיש להתייחס אליו בהתאם ולהבין ששום דבר, לבד מן העבר, הוא ציונות. איפה תהיה במלחמה הבאה אינה שאלה רלבנטית לשיר. לא בלבד שהשיר אינו מנסה לבקר מצב פוליטי אלא הוא מתרחק ממנו עד מצב החווייה האישית; חוסר הסכמה פוליטית לא מונעת ממני להנות מכתיבתו של אביגדור המאירי או של אצ"ג, ואני ממליץ לך, מתוקף היותי לא-שייך לסולם שלך, לנסות להפריד את הדעה המוצקה שהנחילו לך המורשת היהודית-דמוקרטית האוקסימורונית מחד ומשרד החינוך הפושע מאידך. אין בתפישותיהם של אלו דבר מן הפלורליזם או מן האמנותיות; לכן אין בבסיס האינטלקטואלי שהללו מנחילים בסיס מוצק דיו לקריאת שירה. אך כמובן, זהו הסולם שלך. לא בלבד שאינני מבין אותו, הרי הוא מאוד לא מזמין לטיפוס ברשמיו הראשוניים. דומה שהוא פרטי מאוד. ובכן, הסולם שלי גורס שהסולם הפרטי חסר ערך אמנותי, ולך חסר ערך כלשהו מעבר לגבולות מחשבתך הפרטית בעוד שהשיר המוצג למעלה, המוגדר לפי הסולם שלך כ"גרוע" הוא בעל ערך על-סולמי, בין-מגדרי ורב-תכליתי ומעל כל אלה - לא-פוליטי; כך שהוא, בניגוד לסולמות וחבלי ילדות מסויימים, יכול לעבר אל מחוץ לחווייתה הפרטית של המשוררת, אל קורא/ת, אל קהל. הטקסט הזה, לדעתי הסולמית, לא בלבד שעומד בפני עצמו, אלא מכונן שפה מטא-סולמית. עד כאן הטיפוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלים איך דיון כפי שאתה מבקש לראות אותו אמור להתקיים. אין לי כלים כאלו. איזה רקע רשמי יש לי בקריאת שירה ודיון עליה? 12 שנים בבית-ספר. שנינו יודעים מה זה שווה. אני הסברתי לך מה אני רואה בשיר. את עצמי. אתה טוען, ובצדק, שמזה לא ניתן לפתח דיון קונסטרוקטיבי. איך, אם כך, כן יש לנהל דיון שכזה? אני לא שואל מתוך ציניות - אני באמת רוצה ללמוד. אני מסכים איתך שהשיר עובר וחוצה מגזרים ומגדרים. עובדה, אני הצלחתי להתחבר אליו. זה לא אומר שאני יודע או מסוגל לנהל עליו דיון. (אגב, קרא שוב את מה שכתבתי. בשום נקודה לא טענתי כי שיר ספציפי זה הוא גרוע, ואם כך השתמע מדברי אני מתנצל בפני המחברת.) מטרתי גם לא היתה לעורר דיון פוליטי. השיר כפי שאני רואה אותו לא עוסק במה נכון ובמה לא (להלן - "הסיבות"), אלא בתוצאה. הניכור בין המצבים. הריחוק בין התקוות התמימות של פעם, והמציאות האדישה (תוך מבט בוגר ואירוני על הדברים דאז - מעין התנכרות עצמית). ואגב - אם "פעם" היינו חלק מהמלחמה, גם אם חלק נייח, וב"עתיד" המלחמה תעבור מעל בית הקפה בו נשב - איך אתה יכול לטעון שאין קשר ל"מצב" בכללותו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ''טקסט הוא טקסט הוא טקסט'' כטענת ג. מוקד, אז גם ''דיון הוא דיון הוא דיון'' (כמובן שאם לא, אז לא. אבל אז מוקד בצרות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הבלון הביא חזרזיר לאיה הימור, אבל תמשיכו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום ערן, האם אתה מנסה לרמוז על חוסר יכולת פרגמטית של הדיון ביני ובין האייל המרושע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. סתם תיקנתי את השגיאה. סיגר כבר אמרנו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר אז כבר... מה היתה תגובתו של איה? ומה כן הביא פו לאירוע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פו הביא עמו את חזרזיר, כמובן.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי, יש לי! פו הביא צנצנת דבש ריקה, ואייה נורא שמח שאפשר להכניס ולהוציא את הבלון המפוצץ מתוך הצנצנת הריקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה אך חלקי. תגובתו הראשונית של איה היתה עגמומית כהווייתו כלשונה: "ואיזה צבע היה לבלון כשהוא עוד היה בלון?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רלבנטיות = אופציה להזדהות. משמע, אם לא הזדהית עם יצירה, היא בהכרח גרועה. בגיל 15 לא מצאתי רלבנטיות באמה בובארי, ובגיל 30 כן מצאתי. משמע, "מאדאם בובארי" הפך מיצירה גרועה ליצירה טובה. האומנם? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |