 |
משה שרת לא הותיר חותם יוצא דופן על משרד ראש הממשלה. ימיו בתפקיד היו קצרים ומתסכלים. אבל על מצעד הפזמונים דווקא השפיע יותר. ב־1954, אחרי הפיגוע במעלה עקרבים, כשהמדינה התאבלה על 12 הנרצחים, הוא ביקש מיעקב אורלנד ומרדכי זעירא לחבר שיר שיעודד את הציבור. התוצאה הייתה "שיר שמח", שמוכר יותר בזכות מילותיו: "אם גם ראשנו שח, ועצב סובבנו, הבה ונתלקח מן השמחה שבנו".
שבעים שנה אחר כך, בטבח גדול פי מאה בממדיו, נתניהו לא ביקש מאף אחד לחבר שיר. אבל שנה ורבע לתוך המלחמה, האבולוציה של שיריה הספונטניים מלמדת הרבה על מצב הרוח הציבורי, ונראית כמהלך פסיכולוגיסטי שמתאר באופן כמעט מושלם את שלבי ההשתנות של החברה בישראל לאורך המלחמה.
זה התחיל בטיקטוק עם הלהיט הגדול של המלחמה, שנכתב עוד לפניה, "לצאת מדיכאון". בימי ההלם הראשונים לא היה חייל שחזר הביתה לכמה שעות בלי שברקע יתנגן "גם בשעות החשוכות של הלילה, תמיד יהיה כוכב קטן שמאיר לך".
בנובמבר יצאו שני שירים: נס וסטילה הבטיחו "חרבו דרבו", והודיעו "שכל היחידות בצה"ל במוד לחרבו דרבו על הראש שלך". רשימת החיסול שלהם (הנייה, דף, נסראללה) התממשה כמעט במלואה, חוץ מבלה חדיד. שבועיים אחר כך יצא חידוש של יהורם גאון והלהקות הצבאיות לשיר "לא תנצחו אותי" של נעמי שמר.
השיר הרביעי יצא בעיתוי מושלם: ב-17 בספטמבר אחר הצהריים התפוצצו בביירות אלפי מכשירי ביפר של פעילי חיזבאללה, ובישראל יצא, ממש באותה שעה, החידוש של ששון שאולוב לשיר "תמיד אוהב אותי": "ויהיה לי עוד יותר טוב, ועוד יותר טוב" היה פס הקול של השבועות שבהם התחולל המהפך במלחמה: מכשירי קשר, חיסול נסראללה, הרג סינוואר, מיגור הטילים, כיבוש החרמון הסורי. אם נתניהו היה מבקש להלחין לו ניצחון מוחלט, ככה הוא היה נשמע.
- מתוך הטור של עמית סגל
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש