בתשובה לאביב, 18/12/24 9:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הוא שאמרתי: אם אתה לא עוזר, לפחות אל תפריע. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לכתוב מבחוץ מה אני חושב על ישראל או על המחנה הפוליטי שלך נחשב כ״להפריע״, אז הבעיה שלך היא המחנה הפוליטי שלך, הסגירות שלו לרעיונות וחוסר היכולת שלו לקבל ביקורת. אם זה המצב אז יש לך בעיות שיותר מפריעות לך מאיזה קשקשן שכותב את הגיגיו חסרי החשיבות או השפעה באיזה אתר איזוטרי עם עשרה קוראים. בכלל, אף פעם לא חשבתי שהאייל הקורא הוא מקום בו עוסקים בפוליטיקה במובן המגייס / היציאה לפעולה. חשבתי שזה מקום בו חושבים על רעיונות או על העולם מנקודת מבט אינטלקטואלית ולא כמקום בו העיקר הוא לעזור או להפריע לתנועות פוליטיות. ממתי אי אפשר להעלות פה לדיון ביקורת על החברה הישראלית כי ״ששש... זה מקלקל לנו״? נשמע לי כמו דרישה מוזרה ואני לא רואה סיבה לקבל אותה. אסכם בזאת, לפני החזרה לשידורים הרגילים: אם הבקשה היא שאשתוק כי איבדתי את הכרטיס החברות במועדון האקסקלוסיבי שכביכול רק לו מותר לדבר על הדברים הללו, אז הבקשה נדחתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המגדלור קיים. אבל אני לא מוכן להתנפץ על הסלעים כדי להגיע אליו. יש לי כמה מאבקים מאוד חשובים. יש את עניין משבר האקלים. יש אותנו מול הפלסטינים. יש את הדת והמדינה. ויש את העניין שהפופוליזם גורם לנו להתחפר עמוק יותר בתוך הבור. לכן מבחינתי העדיפות הראשונה היא להחליש את הפופוליזם, כדי שתהיה כאן ממשלה עניינית. עד אז, אי אפשר לטפל בכל השאר. וזה אומר שלפחות כרגע אני צריך גם לשתף פעולה עם מי שאני לא בהכרח מסכים איתם, ושיש להם מגדלורים אחרים. אתה כנראה חושב שזו טעות. אבל לא מציע דרך מעשית יותר. לכן כל מה שיוצא מהדיונים הללו זה יאוש. ואני לא מוכן להקשיב לייאוש: זה מזיק. באותה מידה שאני לא מוכן להקשיב למי שטוענים שאין מה לעשות בעניין משבר האקלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות בכל הנוגע אלי לא איבדת שום זכות ואצטער מאד אם ידחקו את רגליך מכאן רק בגלל שאתה נמושה של נפולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכל טוב. ההתנגדות דווקא מעודדת אותי להשקיע קצת בסידור טענותי למשהו קצת יותר קוהרנטי (משהו שאף פעם לא הייתי טוב בו). אמשיך כתשובה לשאלות הטובות של ירדן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1+ כנראה שלא האייל השתנה אלא החברה השתנתה. אני לא מאשימה את החברים האיילים שנצורים בארצם המתנכרת, על הרתיעה שלהם מהפסימיות של מי שעזבו. אבל דווקא לכן (ומהגולה גם כן) אני מחזקת את ידיך. לא רק מפני שהנושא מעסיק אותי רבות1, אלא שאולי בכל זאת תפציע משלל החיכוכים האלה זווית איילית מעניינת על המקום האומלל אליו קלעה את עצמה מדינת ישראל. 1 השבוע האזנו כאן לשלום חנוך, בחוץ היו אורות של תקופת האדוונט ואני חשבתי על "אלברט הבולגרי" שהיה יושב עם האקורדיאון שלו ברח' בעלי מלאכה בתל אביב, ומקיים קבלת שבת עם שירי עם בולגריים כל שישי בצהריים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |