בתשובה לשוקי שמאל, 12/12/24 14:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודיון זה מה שאני עושה. עולה רעיון ואני אומר מה שאני חושב עליו. אוקי, אז ויתרנו על החלק של ״כמו הדגל של בריטניה״ ונסוגנו אל ״או שיהיו 2 דגלים״. אז איך הקונפדרציה הזו אמורה להראות, מה הבעיה שהיא מנסה לפתור ואיך היא מצליחה לפתור את זה? אם מדובר בשני לאומים עם דגלים שונים, עם חיים תרבותיים נפרדים, שתי חברות שהן אולי אפילו מנוכרות זו לזו, מה הם הדברים שהמשטר הפדרלי בכל זאת מאגד? אני מניח שהמשטר הפדרלי עדיין צריך להפעיל כוח צבאי מאוחד? (אם אפילו זה לא, על איזה מובן של פדרציה אנחנו מדברים בכלל?) באיזה תסריט ואיך נראה החזון הזה בו פלסטינאים מתגייסים לצה״ל (צבא ההגנה לישראסטין?) ונלחמים כתף אל כתף בפרוקסים סונים של איראן, בחיזבאללה, בחמאס או בכוחות של Ahmed al-Sharaa שיתפנה לפעילות שלו נגד ישראל (ומטעם טורקיה) בעוד כמה רגעים כשהוא יתפנה מהעיסוקים שלו בתוך סוריה? אתה קולע בול לעניין כשאתה מתאר את המניע לרעיונות הללו. התחושה שרע ושאין חזון פוזיטיבי כלשהו לעתיד. זה פוגע בול לפוני לבעיה ברעיונות הללו ולמה הם כל כך מפתים ומסוכנים. הם מונעים מצורך להאחז באיזשהו קש של תקווה ולא מתוך רצון להתמודד באופן רציונלי עם העולם כפי שהוא. זה כמו המודוס פוננס של מדיניות ממשלות (שאני כנראה מצטט מהסידרה ״כן אדוני השר/ראש הממשלה״ אם אני זוכר נכון). אנחנו חייבים לעשות משהו. זה משהו. לכן - אנחנו חייבים לעשות את זה. אני חושב שכל דיון על ״רעיונות פוזיטיביים״ חייבת לצאת מההנחה שיכול להיות שאין חזון פוזיטיבי ריאלי (או לכל הפחות מההנחה שאין חזון ריאלי כזה שאתה תקבל אותו כפוזיטיבי). כל רעיון צריך לבחון לגופו ולא מתוך ההנחה שחייבים להשאר עם לפחות משהו אחד בידיים. אם לא יוצאים מההנחה הזאת, כל ביקורת על רעיונות כמו פתרון שתי המדינות או המדינה הדו-לאומית, התומכים ברעיונות הללו מנפנפים אותה במשהו ששקול לשאולה הרטורית ״כן, אבל איזה רעיון פוזיטיבי אלטרנטיבי אתה מציע?״. לכן, זה מה שאני אומר על המשפט הזה: ״אני מציג כאן את התזה לפיה פיתרון החלוקה הוא בלתי ישים״. אני אומר שאם אתה רוצה להעביר ביקורת על פיתרון החלוקה זה משהו אחד. אם אתה רוצה להציע פתרון אחר, זה משהו אחר. כל רעיון צריך להיבחן לגופו. אין גזירה לוגית שמחייבת שאם האחד לא ישים אז השני כן ולהיפך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
* נשמט: בפרוקסים שיעים וסונים של איראן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי להסביר שוב. אני מתיחס בכל כך הרבה רצינות לטענות של בנבנישתי על כך שפיתרון החלוקה אינו פיתרון נכון, שאני ממליץ לעיין בהם בלי קשר לפיתרון האחר שהוא מציע. לגבי פיתרון הקונפדרציה, אני חושב שתצליח להתיחס אליי ביתר רצינות, אם תסיט הצידה דוגמאות כמו שוויץ ובריטניה או לבנון ותשים לב לדוגמאות שבנבנישתי הזכיר (אירלנד, בוסניה, מקדוניה, בלגיה, ...). גם כך אני לא משוכנע שהפיתרון הדו-לאומי ריאלי אצלנו, אבל הדוגמאות המוצעות צריכות לשכנע אותך שלא מדובר בהצעות סרק ששלפתי מן המותן, רק כי צריך להציע משהו בדיון שלנו. יש כאן טיעון שהצדדים מתקשים לוותר על זכויות לאומיות והיסטוריות שיש להם ''מהים ועד הנהר'' וניסיון למצוא מודוס ויוונדי שיאפשר להם לא לוותר על הזכויות האלו אלא רק על האקסקלוסיביות. אנשים לפעמים מוכנים למות ולהמית בשביל דגל והימנון ולפעמים אוהבים מאד דגל והימנון של מועדון הכדורגל שלהם, אבל לא יפתחו באש על מי שיציג דגל או הימנון אחר במגרש שלהם. הוריאציה של ההתנהגות האנושית היא יותר רחבה ממה שאנשים כמו סינואר, נסראללה, סמוטריץ ובנחמין מסוגלים להבין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |