בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 07/01/24 7:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בן שלו מציג את תולדות הקלילות במוזיקה העברית. אני חושב שהוא החמיץ את נורית הירש המוקדמת, כש"בוקר של זהב" ו"מקהלה עליזה" הדוגמאות המייצגות. בנוסף אני מסתייג לגבי "כוורת". הם אמנם תמיד היו שטותניקים אבל בהתחלה בכלל לא קלילים. איזו קלילות יכולה להיות למי שכתבו את "ילד מזדקן"? באלבום הראשון הם הרי היו בכלל להקת פרוג, הכי רחוק מקלילות. באלבום השלישי אכן יש כבר המון קלילות ("גליית", "לו לו", "ככה היא באמצע", "העולם שמח"), כנראה בגלל שסנדרסון שחרר מהשליטה שלו בלחנים. אני חושב שסנדרסון המוקדם היה יותר "כבד" מהתדמית שלו. את "ככה היא באמצע" הלחינו אפרים שמיר ויצחק קלפטר ואת "העולם שמח" שמיר. עוד תנא דמסייע הוא שאת "לא יפריד דבר" סנדרסון כתב כבר ב 1970(!) אחר כך כמובן היה "גזוז", "הדודה והדוד" ו"הגלשן שלי", אז כן. עוד החמצה של בן שלו לטעמי משנות התשעים והאלפיים היא מאור כהן אלוף הקלילות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת (הגענו למרות הכל - דוקא לא), המגפיים של ברוך ופה קבור הכלב קלילים למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, וגם יו יה (שהיה גם הקטע היחיד בהופעות שהסולואים בו היו חופשיים ולא מתוזמרים). אבל בשלשתם אותו נרטיב סנדרסוני של מסכנות לא יוצלחית (ביו יה אפילו קפקאית), והמוות (או לפחות סכנת המוות) נוכח: הכלב מת מזמן, כשאתה קופץ ממקפצה תברר קודם אם יש מים בבריכה (אחרת?...), שפטו אותי למוות ישבתי על כסא חשמל, טובעים השניים מן האחד, שלף את האקדח וירה עליו (כדור אחד בתחת, סיומת הומוריסטית שמפרקת את המתח שנבנה קודם). תכלס מה הסיפור של ברוך? הוא מאוהב חולנית במגפיים שלו, והן בוגדות בו, והוא יורה במאהב ותופר אותן לעצמות שלו. איפה קלאריס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחתי ''הדיפרסיה במוחו השתוללה'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו נזכרתי איפה למדתי מה זה ''דיפרסיה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאתה מגדיר (או מרגיש) קלילות כמו בן שלו. אני די מזדהה עם ההבחנות שלו, אבל מתקשה לנמק אותן. "לו לו" ו"גליית", למרות שהם שטותניקיים, מרגישים לי כבדים (לטובה) מוזיקלית - סאונד בשרני, אולי זה העניין. גם "מקהלה עליזה" (עניין של עיבוד; המיתרים מכבידים). אני כן קונה מנורית הירש המוקדמת מופת של קלילות: "בואי לאילת" (בסינרגיה עם הטקסט של ירון לונדון ועם נושא השיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שקשה לנמק קלילות. הרי יש מלים, לחן, עיבוד וביצוע שכולם משפיעים על התחושות שהשיר מעלה בנו. אני מניח שנסכים על כך שאפשר לאבד את הקלילות לכמה כיוונים שונים- גם לכוון הנוגה, גם לכוון הבובמבסטי, המורבידי המגוייס למטרה וכו'. כל אלה יכולים לצוץ בכל אחד מחלקי היצירה ולאדות ממנה את הקלילות. לטעמי לחנים ''בהירים'' תורמים רבות לקלילות, וקשה לשיר להיות קליל עם לחן ''כהה'', אבל מורכבות לא בהכרח פוגמת בקלילות, כפי שהוכיח אלוף הקלילות ו.א. מוצרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> איזו קלילות יכולה להיות למי שכתבו את "ילד מזדקן"? כמו שהמוקיון של היינריך בל תיאר בכישרון כה רב את גלגולי ״כך זה צריך להיות״, גם כאן מדובר במעבר החד כיווני מהקלילות העולצת אל כובד הראש. ״ילד מזדקן״ החל את דרכו כדאחקה שטותניקית בשם ״פוגי מתחשמל״. המילים הסופיות נכתבו על ידי אלון אלוארציק (שלא השתתף בכתיבת שירים עד אז, ואולי בגלל זה הסגנון כל כך שונה). ואם בא לך לשמוע עוד על היצירה של ״ילד מזדקן״, ועל הדרך גם להתפעל (כמוני) מהצניעות הכנה והמקסימה של אולארציק, שווה לשמוע את פרק הפוסקאסט הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוליארצ'יק- ''אני לא בטוח שזה יצא מצחיק''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |