בתשובה לאביב, 22/05/24 11:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמוך, גם אני התרשמתי שהכאת הילדים באה מהרצון לפרוק עצבים יותר מאשר הרצון לחנך. סוג של טנטרום הורים (שלעיתים הם בעצמם במצב של עייפות זעם וחוסר אונים). אבל מכיוון שכל כך הרבה אנשים כאן מספרים אנדקוטות חינוכיות על הילד שהפסיק לחטט באף מאז ששברו לו את האצבעות, יצאתי מנקודת הנחה שלפעמים זה מצליח. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי סומך על עדות של נותן או מקבל הסטירה, לגבי אפקטיביות או הערך של סטירות. הסבירות שמדובר ברציונליזציות, עקב הדיסוננס הקוגניטיבי הנלווה, גבוהה מידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא שגם את העמדה שלך אפשר להסביר באופן דומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ערך גם לידיעה של הילד שהוא הגדיש את הסאה. התגובה הרגשית של ההורה מלמדת אותו פרק ביחסי אנוש. איכשהו זה מעלה בי אסוציאציה לדוקטרינת ה''תגובה הלא מידתית''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |