 |
ב-2013 תום הנקס עשה סרט מצויין על הפיכת הסיפור של פ. ל. טרוורס לסרט ע"י וולט דיסני להציל את מר בנקס [ויקיפדיה]. הסרט (עם שחקנים מצויינים כמו אמה תומפסון, קולין פארל, רייצ'ל גריפיתס בהופעת אורח והנקס עצמו) לא רק שמאיר את הרקע הביוגרפי העצוב של הסרט העליז מאולפני דיסני, אלא שהסרט בעצמו הוא סוג של הלבנה ואתרוג של התנהגותם האופיינית של אולפני דיסני ווולט דיסני עצמו.
לדעתי, הסרט ומה שהסרט מסתיר, מאיר את השטחיות של ביקורות פשטניות בנוסח הלוחמים ב-PC מבית מדרשם של גדי טאוב ואפופידס. המציאות הרבה יותר מסובכת ממה שנוח ללקטי דובדבנים פוליטיים. אחת הסיבות היא, כפי שמדגים יפה הסרט הנ"ל, היא שיצירות קלאסיות במדיה מכילות לעתים יותר משכבה אחת של ערכים, לפעמים אפילו מנוגדים.
מבלי להתייחס כרגע לניסיונות לשכתב את יצירות העבר ע"פ הערכים העדכניים, אני חושב שההמלצה להשגחה הורית על מה שילדים רואים במדיה, היא המלצה טובה. ולו בגלל הסיבה, שלפעמים הבעיה היא לא רק הערכים שסרטים מביאים לילדים, אלא גם הערכים שהילדים מביאים איתם לסרטים.
דבר אחד אני מסכים. היטפלות נוקדנית ליצירות קלאסיות לא חדשות, היא צורה של נודניקיות ופדנטיות שלא מכוונות לשומקום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש