בתשובה להפונז, 29/02/24 18:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי אתה מתכוון למודל של בוהר. לפניו תוארה תנועת האלקטרונים סביב הגרעין עפ''י המודל הפלנטרי. מה שהותיר את השאלה מדוע אין משיכת האלקטרונים השליליים אל הגרעין החיובי מביאה בסוף של דבר לקריסתם אליו בכח שהופך לאינסופי. בסופו של דבר משוואת שרדינגר הראתה שהמסלול הקרוב ביותר בין האלקטרון לגרעין הוא בגודל סופי (שזה בפיזיקאית - גדול מאפס וקטן מאינסוף) לזכרוני גם יש משהו עם האינטרקאציה העצמית של האלטרון, שקלאסית הופכת לאינסופית עם משמעויות נסיוניות שגויות, ורק החישוב הקוונטי פותר את הבעייה. ויש גם את האיסור של פאולי, עוד עקרון קוונטי שמסביר מדוע אלקטרונים מנועים מלהתקרב זה לזה יותר מדי, בנוסף לדחיה האלקטרוסטטית בינהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני התכוונתי לאלקטרון לבדו, בכיוון האינטראקציה העצמית שהזכרת. מאחר ועוצמת השדה החשמלי פרופורציונית למטען שיוצר אותו והופכית למרחק, כשמתקרבים לאלקטרון עוצמת השדה נוסקת לאינסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שאתה מדבר על רנורמליזציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיית האינסוף שאני מדבר עליה היא עוד מפיזיקה קלאסית. הרנורמליזציה היא חלק מהפתרון של תורת השדות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |