|
השאלה הקריטית היא שאלת ה"מה נשתנה". מה חדש באיום של החזבאללה על ישראל? גם ע"פ מלמן נראה שהתשובה היא טילים מונחים וכתב"מים (הפגיעות ביב"א ובפצ"ן אינן מרקטות סטאטיסטיות עם דיוק פגיעה של 11 ק"מ). משמע פגיעות מדוייקות יותר בעורף הישראלי העמוק. זה הולך שוב לכיוון התמודדות של מערך ההגנ"א של ישראל כנגד הטרור מן האויר של החזבאללה. לדעתי גם בחזית הצפונית צה"ל נגוע בקונספציה שגוייה עוד מימי אהוד ברק. אני נוטה לחשוב כי יכולת ההשמדה של ישראל ביחס לתשתיות לבנוניות אינה אפקטיבית. ללבנונים לא חסרות סיבות או מוטיבציה לפעול נגד החזבאללה. הסיבה שהם אינם עושים זאת הם פחד וחוסר יכולת. "החזרת לבנון לתקופת האבן" לא תשנה דבר במשוואה הזאת. האם לישראל יש את המוטיבציה והיכולת ל"מוטט" את החזבאללה בלבנון? גם מה שקורה בדרום מלמד שמדובר ביעד והימור מפוקפק. הניתוח שלי מוביל למסקנה שמרנית ששוב מדובר בשאלה של הכרעה קרקעית בדר' לבנון. הכרעה כזו, מן הסתם תערער את סיבת הקיום של החזבאללה כארגון הפוליטי החמוש היחיד בלבנון. וזה לכל הפחות עשוי להגביר את חוסר הפופולריות של החזבאללה בלבנון. המערכה נגד המערך של חזבאללה בביירות יצטרך להיות שוב מוגבל לפעילות לא כל כך מאפקטיבית מן האויר והים. פגיעה בתשתיות לבנוניות שאינן קשורות לחזבאללה, נזקן לאינטרס הישראלי יהיה רב מתועלתן המפוקפקת. אני מנחש שזו הסיבה המרכזית להוצאת הכוחות מרצועת עזה. הניתוח שלי גם מצביע על האיוולת שבטענות של הימין נגד ההסכם הימי עם לבנון. כל דבר שמצמצם את המחלוקות והסכסוכים עם לבנון (להבדיל מן החזבאללה) הוא מבורך. מצד אחד כל עניין ההרתעות הוא מפוקפק ומסובך מדי למוחות מסדר הגודל של בנגביר וגלנט. ומצד שני, עושה רושם שלישראל לא חסרים אויבים. אין צורך להפוך גם את לבנון (להבדיל מן החזבאללה) לאוייב.
|
|