 |
אם במאה ה-19 היו ממציאים מצלמה מודרנית (עם צבע וזמן חשיפה נמוך) ומגישים תצלום לתחרות ציורים, התמונה כנראה הייתה זוכה במקום ראשון. בעצם, לא אתפלא לשמוע אם כבר כשהמציאו מצלמות היו כאלה שביכו את אמנות הציור. מה שקרה בפועל זה שמי שרצה יצירה פוטו-ריאליסטית השתמש במצלמה, ואמנות הציור התפתחה לאימפרציוניזם, סוריאליזם, קוביזם, אמנות מופשטת ועוד.
יצירתיות היא, מטבעה, תהליך חדשני, ואת זה כלי AI לא יכולים (בינתיים) לחקות.
בספרות המצב, כרגע לפחות, אפילו פחות מעניין. תיאור הספר שמוצג בראש האתר של ליאן לידס: This magical midlife cozy mystery might have the answer! What do you get when you combine a cat rescue, a fifty year old heroine, a charming Texas town, and a magical object that allows any cat to communicate? The Silver Circle Cat Rescue Mysteries! כמה העמודים הראושנים מציגים ילדה קטנה שמגיעה עם אמא שלה לאמץ חתול, ומתמקד ברצון שלה לאמץ כמה חתולים ותיאור של החתולים השונים. אין לי בעיה עם ספרים כאלה ומי שנהנה מהם (סביר שיצא לי לקרוא ולהנות מדברים יותר גרועים1), אבל לא נראה לי שזה מאיים על יצירות ספרות שראוי להתייחס אליהן בתור כאלה. אם כבר, נראה שיש כאן מעין מהפכה תעשייתית 1.5 - לי אישית אין בעיה אם ספרים בתור מוצר צריכה יהפכו ליציר AI, כמו שאין לי בעיה עם זה שהמזלג שלי מיוצר במפעל ולא בעבודת יד.
_________
1 אם להתעלם מה-subject matter, הקריאה הזכירה לי את ספרי בארסום של אדגר רייס בורוז. הבעיה לא בבורוז אלא בי - כשקוראים את הספרים שלו אחרי שגדלים על הסופרים שקראו והושפעו מהסופרים שבתורם גדלו והושפעו מבורוז, ספרי ג'ון קארטר נראים מיושנים, צפויים ודלוחים. מה שמחזיר אותי לנקודה הראשונה לגבי יצירתיות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש