 |
נאה היא האתנחתא הקולינרית בסצנה מ׳שובר שורות׳ בה גוסטבו (גאס) פרינג, מנכ״ל חברת לוס פויוס הרמנוס בע״מ מזמין את מר וולטר וייט - העובד המצטיין של החטיבה הכימית של התאגיד, לארוחת ערב שקטה ונעימה אשר תבושל ביחד בבית המנכ״ל. אחד מהנימוקים הדי משכנעים של מר גוסטבו לשאלתו של וולטר לנוכח ההזמנה החריגה והמפתיעה לאור הנסיבות שהתרחשו, הייתה כי הואיל ואנחנו חולקים את העבודה ביחד, אז למה שלא נחלוק גם את אותו אוכל? מהות ההזמנה אם כן היא עשייה משותפת בעיבוד המזון ואכילתו יחדיו באותם כלים ועל אותו שולחן. הקירבה הנולדת מתוך האכילה המשותפת הניחה את המחשבות הראשונות על איך מרחיקים בני אדם זה מזה למרות שהם חיים ועובדים ביחד ומתוכם נולדו דיני הריחוק. 1 ריחוק פיזי שמוביל לריחוק העיוני. שלושת האיסורים המרכזיים בדיני הריחוק ביהדות מקורם בדיוני חז״ל התלמודיים ממסכת עבודה זרה והם 1) איסור אכילה ושתייה משותפת גם אם המזון כשר 2) איסור חיתון וקיום יחסי מין. 3) כל פעולה או מגע עם מי שקשור במישרין או בעקיפין לעבודה זרה. קיומם של דינים אלו הנכללים תחת מסכת שלמה וייחודית, מעידים על חשיבות ההפרדה כפי שראתה אותה היהדות הפרושית לגבי הקבוצות הרבות והשונות בתקופת בית שני ועד המאה השלישית. החשש - קירבה פיזית תוביל את האדם לקירבה עיונית-דתית ומשם לעבודה זרה.
ראשוני וראשי הכנסיה הנוצרית קיבלו עליהם את הכללים המפורטים במסכת עבודה זרה בנוגע לדיני הריחוק וזאת בנוגע למתנצרים הראשונים והחדשים שהוזהרו לא להיות בקשר עם כתות אחרות ובכללם היהודים והמהדיר בדיני הריחוק למהדרין היה חוצה למדרכה המקבילה לו יהודי היה עובר 2. מסכת ע״ז מתחילה במשנה - ״לפני אידיהן של גויים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן , להשאילן ולשאול מהן , להלוותן וללוות מהן , לפרען ולפרוע מהן״. היהודי מתבקש להשהות את כל פעילותו העיסקית והחברתית בכל חג של אחת מהכתות הרבות ומאחר וההוויה החברתית הייתה דתית במהותה במרחב הציבורי הרי שכל יציאה מד׳ אמותיו של היהודי לוותה באיסורים שלא אפשרו לו להתנהל גם בפעולות פשוטות. ובהמשך ללא קשר למועדים, נאסר על היהודי למכור לגוי בהמה, לאור החשש שהגוי יקריב אותו לעבודה זרה. לאכול לחם שנאפה במאפייה של לא יהודי, לאכול כל תבשיל שגוי בישל, לשתות יין שנגע בו גוי וכו׳. למרות ריבוי האיסורים הרי שחלק גדול (למעט איסורי הקירבה המינית )מהאיסורים לא עמדו במבחן המציאות הן בנצרות והן ביהדות בבחינת גזירה שאף ציבור לא יכול היה לעמוד בה. הדוגמטיקה הנוצרית יותר קלה למאמין הדתי, ומכאן גם אי מימוש הדינים ומנהגי הריחוק, אבל היהדות בהיותה דת חוקתית שמקורה בהתגלות, הרי שאין אפשרות לשנות את מה שנאמר מפי הגבורה ולא משנה מתי איסורים אלו נאסרו. מבחינת היהדות המונח ׳הזמן הזה׳ (׳בימים ההם - בזמן הזה׳) משכו מחורבן בית שני ועד עצם היום ׳הזה׳ או עד בוא המשיח ולכן נימוקים כדוגמת ׳זה היה פעם׳, לא רלוונטיים לאי קיום ההלכות. כאמור, ההלכות נותרו אבל לא קוימו בפועל, בחינת הלכה - אות מתה וכך - ׳תושבי אשכנז התעלמו מרוב רובן של ההלכות שמגמתן הייתה להרחיק את היהודי ממגע עם לא יהודי בימי פולחנו׳. לנוכח הפערים, היו ראשונים שנימקו את הפערים בכך שההלכה לא חזתה מצב שבו יהיה מיעוט יהודי התלוי בסביבתו הנוכרית ולכן היא לא תקפה. לרוב הנימוק הכלכלי וההפסד ליהודי הוא זה שעמד מאחורי הניסיון לתרץ למה אין יישום מעשי של ההלכות. כך למשל, האיסור למכור בהמה לגוי, מקורו בחשש שמה הגוי יקריב את הבהמה לע״ז. אבל עוד מהמאה השלישית טענה זאת כבר לא הועלתה כי בפועל בהמות נרכשו לאכילה/משא ולא להקרבת קורבנות ולכן יהודי שעיסוקו מכירת בהמות ניזוק כלכלית. נימוקי הראשונים היו כאמור סביב ההיבט הכלכלי ובכללן גם נימוקים פרקטיים אחרים כדוגמת רבנו גרשום : ׳מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידין׳. ראשונים כדוגמת רש״י קבעו ׳שגויים בזמן הזה לא בקיאים בטיב העבודה הזרה׳ ומכאן שאין ההלכה תקפה אם אין עבודה זרה. אחרון הראשונים מהמאה ה-14 מדרום צרפת שכתביו התגלו בתחילת המאה הקודמת, הרב מנחם המאירי - ׳המאירי׳ פיתח את עקרון הסובלנות בין היהדות לנצרות והאיסלאם. ראשית, הוא ניתק את הנצרות והאיסלאם מכלל עבודה זרה ולשם כך הוא הגדיר מונח חדש בתיאולוגיה לדתות המונותאיסטיות : ׳אומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלוהות. בהתאם להגדרה זאת, הרי שרוב דיני הריחוק לא רלוונטים ולא צריך לחפש נימוקים שאינו מקובלים כדי להצדיק את הפערים. שנית, הוא משווה משפטית את משפט היהודים למשפט הגויים ובכך הוא מצהיר שאין ליהודי ולגוי דין אחר. וכך מסכם יעקב כ״ץ את הפרק העשירי על המאירי שהיה עד ראיה לגירוש היהודים מצרפת בשנת 1306 : ״ ואם בכל זאת מסוגל היה המאירי בתנאי המאה - 14 בצרפת לפתח את עקרון הסובלנות לפחות בתפיסה האינטלקטואלית, הרי שיש לראות בכך הישג גדול ללא ספק.
-------------
1 בין יהודים לגויים - יעקב כ״ץ, עמ׳ 46-56 , 116-128.
2 בשנת 1215 תוקנו התקנות הפורמאליות של הכנסייה להבטחת ההיבדלות , ושלא במקרה באותה שנה גם ניתן צו הטלאי הצהוב שכוונתו היתה להרחיק את היהודים 3 - מפירי הברית (והמוסלמים) ממגע עם הנוצרים ׳ולהבדיל אותם כחטיבה חברתית נפרדת ונחותת דרגה׳.
3 מעמד היהודים בימי הביניים בארצות הנוצריות היה על תקן servi camerae או עבדי האוצר [ויקיפדיה] ; ׳משרתי חדרי המלוכה׳ ; ׳משרתי האוצר הקיסרי׳ או כלשונו של אדוארד : ׳כל היהודים, באשר הם בממלכה, חייבים להיות תחת הגנה ואפוטרופסות של המלך, ואף אחד מהם לא יכול להעמיד את עצמו תחת חסותו של איש אחר ללא רישיון מאת המלך, כי היהודים עצמם וכל מטלטליהם הם רכושו של המלך׳. הנוסח הברור הוא מעבר למסר השני שהיהודים הם עבדים לנצח, הוא שהם פריווליגים, הם מוגנים מאוד וכל פגיעה בהם כמו פגיעה ברכוש המלך. היהודים מגוייסים לשירות המלך רק מעצם יהדותם, ומקבלים צ׳ארטר - ׳כתב מלכות׳ או ׳שטר זכויות׳ המכונה גם ׳כתב פריבילגיות׳. זהו מסמך שהיהודים מקבלים מהמלך. ובו מפורטים הכללים בין היהודים למלך. מה הוא שווי מס גולגולת ויתר כלל המיסים והעיסוקים שהם יהיו רשאים לעסוק בהם. כתב פריבילגיות, לא ניתן לרוב מוחלט של נתיני המלך. כדי לממש את תנאים אלו, היהודים נהנו מהגנה מלאה מהמלך וכל חייליו. למרות שהכנסייה נקטה ב׳סובלנות׳ מסוג מסויים מול יהודים, המכונה גם - ׳הם אמרו והם אמרו׳, כלומר - ׳ הם אמרו שראויים היהודים להיעקר מן העולם , והם אמרו שלפי שעה יש להניח להם להתקיים ולהמשיך בדרכם׳. ההמון לא תמיד פרשן נכון מתי השעה שבו אין להניח להם להתקיים ומתי שעה זאת מתחילה ותמיד היו מוכנים לפרוע ביהודים ורק הפחד מנזק לקופת המלך, הוא המונע מהם לשרוף חי את רכוש המלך. ביהדות גרמניה וצרפת נהנו היהודים בחלק מהם לשאת נשק לפחות עד המאה ה-13, לא כי הם היו צריכים באמת הגנה, שכן הם היו מוגנים על ידי המלך, אלא כביטוי למעמד המיוחד להם הם זכו מאת המלך. יהודים שסייעו למלך לקבל מטבע חוץ והלוואות למימון המלחמה היו מועדפים על כל מלך, אבל עדיין היהודים תמיד היו בבחינת מטבע שאם עכשיו מחירם הוא גבוה, אז שווה למלך להלחם עליהם. במתח שבין הכנסיה למלך בעניין היהודים, לרוב האינטרס הכלכלי תמיד גבר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש