 |
נכון (לכך כיוונתי כאשר כתבתי אוניברסלי לעומת פרסונלי). הנקודה שלי היא שאם אותם אנשים שהחיסון הציל ממוות בקורונה ימותו בשנים הקרובות, בגלל שמדינות יחשבו שהחיסון הוא משהו שבשיקול עלות/תועלת לא מצדיק את עצמו וישלחו את הפנסיונרים להשיג חיסון באופן פרטי, הרי שאוניברסלית לא השתנה משהו. כמובן שאותו אדם שניצל לכמה שנים, עבורו מדובר בעולם ומלואו.
השאלה המעניינת היא בכמה קיצרה הקורונה את תוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסיה.
לגבי "אין דין הפגנה בסין ...". אז זהו שלא מדובר על נושא שאפשר להגיד עליו משהו משמעותי במשפט אחד.
הזמן הפוסט-מודרני מלמד אותנו כי המרחק בין משטרים אוטוריטטיביים לבין משטרים דמוקרטיים הצטמצם והתמלא במשטרים חצי-דמוקרטיים ומשטרים רודניים למחצה.
ההשוואה שעלתה בראשי לא היתה להפגנות אצלנן, אלא להפגנות באיראן. כל התקשורת אצלנו מלאה בדיווחים על הפגנות באיראן ועל מורדים נועזים המעיפים את הטורבנים מראשי אנשי הדת שם. בפועל יש באיראן אלקטורט של בין 50-70% שמאוד הרויח מעלייתה של הרפובליקה האיסלמית. מדובר במגזר יותר שמרני-דתי-כפרי. זה מסביר היטב כיצד המשטר שם לא נופל, כאשר רוב האזרחים שם שונאים אותו ואוהבים את ישראל, כפי שאוהבים להציג לפעמים אצלנו.
אני בטוח שיש בסין התנגדות פעילה למשטר הקורונה ומן הסתם אנו יודעים על כל פעולת התנגדות. מה דעת הציבור הסיני בכללותו וחשוב מזה, מה דעת האנשים שלדעתם יש חשיבות, קשה לדעת.
בתקופת הקורונה, הרושם שקבלתי מסין, היה מפתיע ומנוגד למה שציפיתי ממשטר טוטאליטרי האמור להיות מנוכר להומאניטריזם ולהדגשת זכויות הפרט. הרושם שקבלתי היה רושם של סולידריות חברתית והדגשת כבודו וחשיבותו של כל פרט ופרט.
מן הסתם, למה שרבים רואים כדריסת זכויות הפרט בסין, אחרים יקראו משילות.
השאלות, מהם צרכי הציבור ואיך מאזנים בינם לבין צרכי הפרט, הן שאלות מאד קרדינליות בפוסט-מודרנה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש