בתשובה לסמילי, 30/06/02 18:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סמילי, שים לב. נראה לי שאני הולך לעשות פה משהו שעל פי חוקי האייל דינו סקילה אלמונית. כתבת לי: "אם תצליח להגדיר מבחן כזה, בצורה אמפירית, אובייקטיבית, ושבשורה התחתונה תצייר את המטרה במקום בו אתה מעוניין, אני אנסה להעריך את תורתך המוסרית מחדש." אני מעריך את הנכונות שלך, אבל באמת שאין צורך. אם זה לא היה ברור מאליו, אתה לא עושה לי שום טובה באופן אישי כשאתה בודק ואולי משפר את עצמך מבחינה מוסרית. אני מוכן לנסות לעזור לכל אחד לבחון ברצינות את תפיסות המוסר שלו (ושלי), אבל מהדרך שבה אתה מנהל את הדיון עד כה נוצר אצלי הרושם שאין לך עניין אמיתי בבחינה כזו. הרי עד לרגע זה לא מצאת לנכון אפילו לספר מהי בעצם עמדתך, אולי מרוב שהיית עסוק בדרישות לקבל הוכחות אמפיריות לכל דבר. התחושה שלי בעקבות זה היא שבשלב הזה חבל על הזמן, גם שלי וגם שלך. אם אין לדעתך חשיבות למה שנעשה למיליארדי בעלי-חיים אמיתיים כמוני וכמוך המעונים, מיוסרים ובסופו של דבר נרצחים לתועלת האדם מדי שנה, גם הצגה "מדעית" של כל הקריטריונים שאתה דורש לקבל היא לא מה שיוריד אצלך את האסימון. לכל היותר אולי תסכים להודות, לאחר שעות רבות של התנצחויות, שאולי יש משהו בדברים שאני אומר, אבל באמת, אין לי צורך בהודאות מהסוג הזה. אני לא כותב על סבל של בעלי-חיים כדי לנצח מישהו בויכוח. הנושאים האלה חשובים מדי וקשים מדי מכדי שאתייחס אליהם כאל שעשוע אינטלקטואלי ואבזבז שעות בהתנצחויות שלשני הצדדים ברור שאין בהן תועלת. הסבל שבו מדובר הוא אמיתי וקשה מנשוא, גם אם אין ביכולתי הדלה לעשות לכך פורמליזציה ופרזנטציה ברמה הדרושה כדי לשכנע חלק מדיירי מגדל השן המקומי שכך הוא הדבר, ועם כל הכבוד, יש דרכים יותר רציניות לעסוק בו מאשר להשוות את קרבנותיו לירקות. אני מקווה שתסלח לי אם לאור זאת אעדיף להימנע מהמשך העיסוק בקריטריונים האמפיריים, גם אם פירוש הדבר הוא שלא נוכל להמשיך את הדיון בכלל, וגם אם כתוצאה מזה אתה נידון להישאר - הפתעה, הפתעה - בדיוק באותה נקודה שבה התחלת. כשישוחררו בעלי-החיים והיחס שלנו אליהם יתחיל להיות יחס של כבוד, אני מבטיח להקדיש זמן רב ככל שיידרש להגדרת כל הקריטריונים שיאפשרו לך להפנים את ההבדל בין תרנגולת בכלוב סוללה לבין תוכנת מחשב ואת ההבדל בין קוף רזוס במעבדת ניסויים לבין מלפפון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי. אז התורה המוסרית שלך, על רגל אחת, היא: "אסור לגרום סבל למי שיכול לסבול". עכשיו, רק תנמק את זה (איך מן העובדה שאנו יודעים, נניח, שמשהו סובל, אנו מסיקים *שאסור* לגרום לו סבל?) אתה עדיין נתקע בניסיון להסיק את הרצוי מהמצוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי לשים דברים חזרה בהקשרם, אני הבאתי את עניין היכולת לסבול רק כדוגמא לקריטריון רלוונטי המאפשר קבלת החלטה מוסרית באופן לא שרירותי. לאסור גרימת סבל רק למי שהוא מהמין הביולוגי "הומו סאפיינס" נראה לך כמו קריטריון יותר ענייני? יותר רלוונטי? זו היתה כזכור האלטרנטיבה שהוצעה ע"י כמה מהמגיבים פה. כך או כך, האמירה דנן אינה תמצית התפיסה המוסרית שלי אלא היא אמירה תועלתנית בעליל. זכויות היוצרים עליה שייכות במקור לפילוסוף אחד בשם ג'רמי בנת'אם שכתב משהו כזה אי שם במאה ה-18. הפילוסוף פיטר סינגר, שגם הוא תועלתן, כתב ספר בשם "שחרור בעלי-החיים" (Animal Liberation), ובו הרחיב את דבריו של בנת'אם והסביר, תוך שימוש בנימוקים תועלתניים, מדוע אסור לגרום סבל לבעלי-החיים. למרות שסינגר איש חכם ורב זכויות, ולמרות שספריו הביאו לשינוי עצום בגישה הכללית כלפי ניצול בעלי-חיים, דווקא תפיסת הזכויות של רייגן מסתדרת אצלי בראש הרבה יותר טוב מאשר התועלתנות שלו. הבעיה היא שאת תפיסת הזכויות קשה לי להציג על רגל אחת. כולם מבחינים מיד שחסרה לה רגל ויורדים עליה רצח. אני חושב שלצורך זה לא יהיה מנוס מכתיבת מאמר יותר ארוך בנושא הזה, ואני אשתדל לעשות זאת כשהדבר יסתייע בעדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא מאפשר קבלת החלטה מוסרית באופן לא שרירותי. הרי הכלל הזה, ללא קשר אם אתה מסכים אתו או לא, הוא שרירותי. כמו כל כלל אחר. אם אתה טוען שאינו שרירותי, תוכל לנמקו. ככה סתם, זה נראה הכי שרירותי בעולם! יש פה קביעה בלתי מנומקת שאין לגרום סבל למי שיכול לסבול. למה? אני מחכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מהעובדה שלא מצאתי לנכון לספר את עמדתי (דווקא סיפרתי אותה, היא פשוט קצת מורכבת), אפשר היה להבין שעמדתי לא נחרצת, ולכן דווקא אני אמור להיות מטרה לשכנוע (הרי, ברור לשנינו שלא תצליח לשכנע את גלעד ברזילי, למשל). אני לא חושב שאני עושה טובה לך או למישהו אחר, הטעמים שלי הם אגואיסטים לחלוטין, ואני לא מסתיר אותם. אני חושב שהצלחה שלך לשכנע אותי בצדקתך תשרת את המטרות של שנינו (שלי, בכך שתעזור לי לגבש דעה נחרצת, ושלך בכך שתעביר עוד אדם למחנה שלך). דווקא סגנון כתיבה כמו ''מיליארדי בעלי-חיים אמיתיים כמוני וכמוך המעונים, מיוסרים ובסופו של דבר נרצחים לתועלת האדם מדי שנה'', לא תשכנע אותי לעולם, וחבל שנגררת לשיטות רטוריות בסגנון אנונימוס. הקהילה המדעית (מעצם היותה מדעית) בנויה על שיטות שכנוע אמפיריות, אוביקטיביות, לוגיות וכל שאר מה שאתה מכנה בסלידה ''מדעיות'', זו הקהילה שמבצעת את הניסויים, וזו הקהילה שתפסיק (אם תפסיק) את הניסויים, הרצון להפסיק את הניסויים מכח הזרוע (ובאין כח שיכנוע, זו האפשרות היחידה שנשארה), לא יביא אותכם לשום מקום (כמו שהפסקת העבדות הצליחה רק לאחר שהלבנים, או לפחות רובם, שוכנעו שהעבדות פסולה מוסרית). לסיכום, בעלי החיים לא ישוחררו, ויחסינו אליהם לא ישתנה, כל עוד אין סיבה רציונלית לשחרר אותם ולשנות את היחס אליהם. את הסיבה הרציונלית צריכים לנסח אלה שמאמינים בה. הנסיון של רייגן הוא מרשים, אם כי, לפי מה שקראתי עד עכשיו, לא מלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יצא משהו מכל הדיונים שלי עם GeG וגם איתך, זה שהשתכנעתי סופית שמה שאתה מבקש ממני לעשות הוא דבר בלתי אפשרי. כפי שכתבתי פה בעבר, כל תורת מוסר נשענת בסופו של דבר על סט של אמונות ואינטואיציות שכל אחד מביא איתו מהבית, ואת אלה אין אפשרות לשנות אצל אדם אחר רק באמצעות לוגיקה טהורה וטיעונים רציונליים. מה שכן אפשר ורצוי לעשות על מנת שהדיון יהיה מפרה, הוא לדבר על האתיקה הפרקטית האמורה לנבוע מהנחות המקובלות בעקרון על שני הצדדים. מכיוון שאתה מסרב לקבל (אפילו רק לצורך הדיון) את הטענה שלפחות יונקים נורמליים מגיל מסוים הם נושאים-של-חיים (בעלי תודעה, בשבילך), וממשיך להתעקש על כך שללא הוכחות אמפיריות אין בכלל על מה לדבר, אתה לא מאפשר לדיון הזה להתחיל. האם אתה עושה זאת משום שברור לך שלאור קיומה של אותה תכונה אצל בעלי-החיים לא תהיה בינינו שום מחלוקת, ורק הנקודה הזאת נשארה פתוחה? אם כן, אנא אמור זאת בצורה מפורשת. זה בטח יתן לי מוטיבציה להמשיך ולעסוק בה עוד יותר לעומק. בעניין מה שכתבת על הטקטיקה אני בכל מקרה חולק עליך. ההיסטוריה מלמדת שהדרך להביא להפסקת ניצול של בעלי-חיים במדע, למשל, לא תעבור כנראה דרך שכנוע (בשיטות אמפיריות או איך שלא יהיה) של מדענים. המדענים התומכים בניצול כזה הם האחרונים שיהיו מוכנים להקשיב למי שטוען מולם שמעשיהם אינם מוסריים ובכך מסכן הן את מעמדם והן את פרנסתם. מי שיכול להביא את השינוי הוא דווקא הציבור הרחב ונציגיו בבית המחוקקים. הציבור הזה אולי לא מתרשם במיוחד מטיעונים לוגיים מתוחכמים, אבל האינטואיציות שלו הן במקום הנכון, וכל שנותר הוא להסביר כיצד ברגע שהנחות היסוד מוסכמות, המשמעויות היישומיות שלהן הן למעשה בלתי נמנעות. נקווה רק שבניגוד למה שהיה עם העבדות בארה"ב, אצלנו זה יגמר בלי מלחמת אזרחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא "מסרב לקבל..." אני רק רוצה להבדיל בין האמונות והאינטואיציות, לבין המסקנות שנובעות מהן. או במילים אחרות, האם האמירה "יונקים נורמליים מגיל מסוים הם נושאים-של-חיים" היא אמונה (או אינטואיציה, או החלטה שרירותית), או מסקנה? אם מדובר באמונה, ובמקביל אתה מחזיק באמונה (אלא אם כן זאת מסקנה) שלבעלי נושא של חיים צריך לתת זכויות, אז מדובר בציור של המטרה מסביב לחץ (תחליף יונקים בלבני עור, ונושא של חיים בנשמה אלמותית, ותקבל טיעון מתקופת העבדות). מעבר לכך, ברור (לי) שמדובר בקוד מוסרי גמיש בצורה מדהימה (הרי רק אתה יודע מה האינטואיציה שלך, היום לכל היונקים יש נושא של חיים, ולכן אסור לפגוע בהם, מחר יהיה נושא של חיים רק למשפחת עמית, וכל שאר החיות ובני האדם ישמשו כמאכל לטיגריסים שאתם מגדלים). רק אם מדובר במסקנה, אבקש מבחנים אובייקטיבים (כאלה שגם אני אוכל לבצע) בשביל לקיים את דרכך המוסרית. ללא מבחנים כאלה, אני לא חושב (האם אני טועה?) שאפשר לקרוא לזה מסקנה. יש הבדל בין "המדענים התומכים בניצול" לבין "המדענים" כאשר הקבוצה הראשונה היא תת קבוצה של השניה. אני לא חושב שאפשר לשכנע את הקבוצה הראשונה, אני בטוח שהקבוצה השניה יכולה לשנות את דעתה ולאלץ את הראשונה לשנות את דרכיה. הציבור הרחב (על מחוקקיו) לא ישנה את דעתו ללא תמיכה של הקהילה המדענית והאינטלקטואלית (או, לפחות, כך אני מקווה, משום שכל דרך אחרת תגרום לדרדור נוסף ביחסו של הציבור למדענים ולמדע ולשלב נוסף בדרך בחזרה לימי הביניים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע מה סמילי יגיד על זה, אבל אתה בהחלט ראוי ל"סקילה איילית" :) אחד מהטיעונים של המחזירים בתשובה הוא "טיעון הסירה". בסיפור הזה אתה נמצא בסירה עם עוד אנשים ופתאום מתחשק לך לקדוח בקרקעית הסירה. באים אנשים ואומרים לך "רגע, אבל אתה תטביע את כולנו, אל תקדח!" ואתה בשלך. כך, טוענים המחזירים בתשובה, אתה הוא הקודח בסירה (בכך שאתה אינך דתי) ואילו הם יודעים יותר טוב ממך "מה טוב". וזה, חביבי, מה שאתה עושה כאן. אתה מחליט "מה טוב" וכופה את הערכים שלך על השאר. הבעיה היא שאחרים לא מסכימים עם הערכים שלך, ויתרה מזאת, חלקם אף טוענים *שאין* דרך להסיק באמת "מה טוב" באופן אבסולוטי שכן אין לנו דרך להכריע בין ערכים. אנחנו יכולים מקסימום להילחם עליהם ולשכנע האחד את השני דרך הרטוריקה או בכוח הזרוע אבל אין דרך *רציונלית* להעדיף ערך אחד על משנהו (גם אם נדמה לך שכן). אפילו בסוגיית החיים, שנדמה לנו שהם עדיפים על המוות, אין לנו דרך להכריע (באם עדיף לחיות על למות? לא מכיר מישהו שחזר משם, אולי באמת מחכות שם 72 בתולות לכולנו? טוב, לא לבנות). יש *נתק* בין השאלה "מה יש" לבין השאלה "מה ראוי" (שבה אי אפשר להכריע באופן רציונלי). ולכן, אין *שום* יתרון למוסר שלך על "מוסר הגרב" שהציע GEG שכן הערכים (כלומר הקביעה "מה טוב") שלכם שונים בתכלית מלכתחילה. יאללה, איפה האבן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...שעם יחסיות לא קונים במכולת. לפני שתתחיל לסקול, אני מוחה על הקביעה שאני כופה את הערכים שלי על מישהו. אני כותב את דיעותי, מנסה לשכנע באמצעים העומדים לרשותי, אבל (אם לעשות אנלוגיה רלוונטית) אני לא דוחף את הדיעות שלי לקיבה של אף אחד דרך צינור העשוי מנירוסטה. מי שלא מעוניין לשמוע את דיעותי, שלא יקרא מה שאני כותב, אך התלונות על כפייה רחוקות מלהיות מוצדקות. שנית, רק עכשיו אני מתחיל להבין איזו טעות גדולה עשיתי כשאזכרתי את המושג "מוסר" בפורום הזה. מסתבר שעד שלא אפתור במו ידי את כל הדילמות המעסיקות פילוסופים של המוסר ופילוסופים בכלל באלפיים השנה האחרונות, אף אחד לא ממש יתעניין במה שיש לי להגיד! הרבה יותר חשוב לכולם, כך נראה, לחזור שוב ושוב לויכוח הישן על מה שאפשר להוכיח ומה שאי אפשר להוכיח בכל מה שנוגע למוסר. וכאילו לא הספיק העסק עם המוסר, אני עוד הוספתי חטא על פשע כשהכנסתי ביוזמתי את המושג "שרירותיות" לשיח שהתנהל פה. אם היה סיכוי שמישהו יתייחס באופן ענייני למשהו מהדברים שלי, זה היה הדבר שחיסל אותו סופית. לא משנה לאף אחד שאני בכלל דיברתי על שרירותיות של החלטות ולא של הנחות יסוד או של אינטואיציות. הרבה יותר קל לחזור בפעם האלף על הנאום של הרצוי והמצוי ועל זה שהכל שרירותי ויחסי או ששום דבר לא באמת קיים, וכך לרמוז לי בעדינות (או פחות בעדינות) שעדיף שאסתום כבר את הפה, כי בכל מקרה אין סיכוי שאחדש משהו לקהילת יודעי-הכל המקומית. נו, אז מאחורי כל תורת מוסר יש לפחות משפט אחד שרירותי. חוכמה גדולה, באמת. האם זה באמת הופך את כל תורות המוסר לרלוונטיות באותה מידה? (הממ... "רלוונטיות"... מלה חדשה, נראה מה יקרה עכשיו). בסופו של דבר, אנחנו צריכים לחיות את חיינו באופן כלשהו, לקבל החלטות אמיתיות בשטח, לנקוט עמדה ולשלם עליה את המחיר. מגיל מסוים, כולנו עושים את זה תוך שימוש בתפיסת מוסר כלשהי שגיבשנו לעצמנו, וגם אם למדנו באוניברסיטה שזו תפיסה שרירותית כמו כל תפיסה אחרת, זו ללא ספק התפיסה הכי טובה שאנחנו מכירים. איכשהוא לא נראה לי שאף אחד ממצדדי תורת מוסר הגרב של GeG, כולל ממציאה, מסוגל להעביר אפילו שעה מחייו כשהוא מתנהג לפי הצווים שהיא מכתיבה, וזו מבחינתי סיבה מספיק טובה לא רק להוציא את הגרב הזאת לפנסיה מוקדמת וישא"ק, אלא בכלל, לרדת קצת מהאולימפוס הקריר והמנותק של ההוכחות האמפיריות אל המציאות שמחכה לנו בחוץ, עם חום שמעיק באופן מאד לא אובייקטיבי ועם רמת לחות שלפחות באזור מישור החוף היא בלתי מוסרית בעליל. מה דעתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאתה צודק. ובכל זאת אני חושב שלא צריך לרדת מהאולימפוס בשביל זה. גם הפילוסופיה של המוסר נחלקת לחלקים, ומי שעוסק בapplied ethics לא צריך לענות כל הזמן על שאלות של מטא-אתיקה. דרך אחרת לראות את הדברים - עדיין באולימפוס - היא טענה שהעלתי בדיון אחר (תגובה 75116), ולפיה יש למושגים גם היבט תוכני ולא רק צורני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...יושב קבצן עם גרב. נו, אל תיקח אותי כל כך ליטראלי. בתגובה הקודמת ניסיתי לרמוז שכשאתה אומר "אתם רשעים, תראו מה אתם עושים לחיות" זה עדיין סוג של רטוריקה, כי אתה מנסה ליצור הקבלה בין רשע ליחס מסויים לבעלי חיים, אבל זהו "רשע" רק אם אנחנו מקבלים את הנחות היסוד שלך. אני לא חושב שנפתור את כל בעיות הפילוסופיה, ואני מעריך את הדבקות שלך במטרה התואמת את ערכיך, אבל אל תצפה שתקרא לי "רשע" ואני לא אגיב, שכן גם אני מעוניין לשמור על דמותי העצמית כאדם מוסרי בהתאם לערכי, ואני אשתמש, כמוך, בכל הכלים העומדים לרשותי. אבל אני גם מבצע את הרפלקציה ומודע לכך שגם ערכי הם שרירותיים באיזשהו מקום. יש לי תחושה שאתה לא מבצע את הרפלקציה הזו ולא זוכר, איפושהו שם מאחור בקופסה של החומר האפור, שגם הערכים שלך הם בסופו של דבר שרירותיים, שכן התחושה שאני מקבל מהדיון שלך עד כה היא שאתה משוכנע שיש בידיך אמיתות טהורות ומזוככות ובשמן אתה מטיף לנו מוסר על "כמה אנחנו לא בסדר" מדי פעם, כשעולה לך הדם לראש מרוב פילוסופיה צדקנית של GEG או מישהו אחר. מצד שני, גם אני, כמוך, עומד כל פעם מול הכרעות מוסריות בחיי היום-יום וקובע עמדה מוסרית, אבל *כאן* באייל יש לי את הפריבילגיה לבצע את אותה רפלקציה ולהביט מהצד על עצמי ולראות איפה אני שרירותי. כאן אני לא קובע שום דבר, אני מקסימום מדבר על זה1. לפעמים אני מנסה לשכנע אנשים. ואני מודה, המאמר שלך נועד מלכתחילה כדי לשכנע אנשים להעדיף תורת מוסר מסויימת, וזה לגיטימי, אבל כמו כל מאמר באייל, אתה יודע איפה הוא מתחיל אבל אתה לא יודע איפה הוא נגמר (אע"פ שבאחוז ניכר מהמקרים הוא נגמר במלחמות ימין-שמאל או בשאלה "מהו מוסר"...). ו"רלוונטית" זו שוב הכרעה ערכית. לא תתחמק מזה. 1 אחרי שעניתי לך כאן הייתי עצבני והלכתי להגיב בידיעה על זה שהממשלה מונעת מישראייר לטוס לניו-יורק. שם היה שיא של דיון שכזה, עם עצמי, יש מי שיאמר שאני מפוצל אישיות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כנראה פער מסוים בציפיות שלנו מהדיון הזה, וברשותך אני אקדיש לו לפחות את ההודעה הזאת. אתה ואחרים רשאים לנהל את כל הדיונים באייל הקורא כסוג של הפוגה מחיי היום-יום שבמסגרתה אתם שמים בצד את כל מה שאתם "באמת" חושבים ומרגישים, ושבמהלכה אתם משקיפים על כל העולם ממקום טוב ביציע או במגדל השן. אין לי שום דבר רע להגיד על זה. כל אחד והאסקפיזם שלו. אני רק יכול להגיד שאצלי זה לא עובד ככה. מבחינתי, הדיון בנושא הזה הוא חלק אינטגרלי מכל מה שאני חושב, אומר ועושה גם כשאני לא באינטרנט. אני בא לכאן פתוח לגמרי, כותב דברים שאני באמת מאמין בהם וחי לפיהם, ומנסה להקשיב, ללמוד ולהפנים את מה שכותבים לי אחרים מתוך הנחה (נאיבית במוצהר) שגם הם כותבים בכנות וביושר. זו כנראה הסיבה שלפעמים "עולה לי הדם לראש" כשנראה לי שלא כך המקרה. למרות שאני לא השתמשתי פה מעולם במושג הזה, בטח לא כלפיך, אתה קלטת ממני האשמה ברשעות, ונראה שאתה מרגיש צורך להתגונן מפניה. דווקא מהסיבה הזאת, אני רוצה לשאול אותך משהו במפורש, ואם תראה בזה שאלה אישית מדי, אל תרגיש מחויב לענות דווקא מעל במה זו. כשאתה כותב לי "גם אני מעוניין לשמור על דמותי העצמית כאדם מוסרי בהתאם לערכי, ואני אשתמש, כמוך, בכל הכלים העומדים לרשותי" - מה *באמת* עומד מאחורי ההצהרה הזאת? האם זה אומר שאין לי שום סיכוי לשנות אצלך משהו, ושלכשיסתמן שינוי כזה באופק אתה מיד תשלוף איזה נשק-יום-הדין כמו הסטת הדיון שוב לשאלה מהו מוסר ובלבד ש"תשמור על דמותך העצמית בהתאם לערכיך"? או שאולי, מעבר לרצון הטבעי להתגונן מפני האשמות למיניהן, יש לך בכל זאת גם נכונות לבדוק את התאמת התנהגותך לערכיך, אפילו אם המסקנות מכך צפויות לגרום לשינויים ממשיים בהרגלי חייך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר אתה מונע מחברה פרטית לעשות ניסויים בחיות, זוהי כפיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב שוב אנו שבים לאותה נקודה. ראשית, לעניין הטכני (פילוזופי כמו שכמה אוהבים לקרא לו) - זה בכלל לא ברור (בלשון המעטה) ש"מאחורי כל תורת מוסר יש לפחות משפט אחד שרירותי" כמו שכתבת, אבל בוא נתעלם לרגע מזה כדי להתרכז בעיקר, שעליו כבר כתבתי כמה וכמה פעמים ושנראה לי שאתה די מסכים איתו כשכתבת "אני כותב את דעותי, מנסה לשכנע באמצעים העומדים לרשותי, אבל אני לא דוחף [אותן בכוח]". נקודת המוצא שלך "התחושה שלי...[ל]חשיבות למה שנעשה למליארד בעלי-חיים אמיתיים כמוני וכמוך המעונים, מיוסרים..." מאירה בדיוק את הנקודה אותה יש להבהיר: מערכת מוסרית, על כל מגדליה הרציונליים, אמפיריים, פורמליים או אנליטיים עומדת ונופלת על הרגשות, ולו מנקודת ההשקה בינה לבין ישומה. אין עוררין על העובדה שחיות חשות כאב ויש כאלה שאפילו מרגישות כאב, והעובדה שחיות מעבדה עוברות יסורים גורמת לך חוסר נחת, סבל, מצוקה ויסורים ממשיים לא פחות. אני לא משוכנע כלל וכלל שקיימת מערכת ערכים מקדמית שלאורה נבנית מערכת מוסרית. גם האדם וגם בעלי החיים אם קודם כל יצורים בעלי רגשות וגם תבוניים, במדה זו או אחרת. הדיון אם מטרת הניסויים מצדיקה את האמצעי (אם בכלל ניתן להגיע למטרה קבילה) הוא דיון לא בין חוק מוסרי או אתי-יישומי זה או אחר הנכפה עלינו מגבוה. זוהי התנגשות בין הרגשתך לזו של עמיתך ביחס לבע"ח. הנסיונות הפורמליסטיים הם חלק מהשיטה שבה מצדדי הנסיונות (דיכוטומיה פשטנית לצורך התגובה הזן) מנסים להשפיע על הרגשתך כל שתחוש סבל קטן יותר. לעומתם, אתה מנסה לעורר את סבלם באמצעיך הרטוריים או מניפולציה רגשית. שתי הדרכים לגיטימיות משום שהקרב הסופי הוא לא אם יש או אין זכויות, אם החיות סובלות או לא סובלות, אלא כיצד החברה מרגישה ביחס למצבן של החיות. האם הקרב ההרואי שאתה מנהל חסר תועלת? אף אחד לא מצפה לתוצאות מחר בבוקר. החברה משתנה, ועמה התרבות משתנה, מה שאומר שיחס הפרטים לסוגיה משתנה עם הזמן. אתה מנסה להשפיע על ההשתנות הזו משום שכך פועלת מערכת המוסר - מספיק אנשים מרגישים כיום נוח עם הניסויים ואתה מנסה לשנות את המאזן הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מיוסרים ובסופו של דבר נרצחים לתועלת האדם מדי שנה" - ובכן, אתה מקבל שרציחתם (מינוח שלך) של בע"ח אכן מביאה תועלת לבני האדם, בניגוד לטענות שהושמעו כאן קודם ע"י מתנגדים קיצוניים יותר לניסויים בבע"ח. גם זה משהו. אם תשנה את המינוח מ"רציחה" ל"הריגה", יש על מה לדבר. כמה עכברים היית מוכן להקריב כדי להציל את חייך? את חיי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שרציחתם של מיליארדי בעלי-חיים מדי שנה מביאה תועלת לבני-האדם. הם אוכלים את בשרם. בעלי-החיים שבמעבדות מונים ''רק'' כמה מאות מיליונים בשנה. סליחה על הבוטות, אבל אני לא מתכוון לשנות שום מינוח רק כדי שתואיל בטובך לדבר איתי. המינוחים שלי משתדלים לשקף בצורה מדויקת ככל האפשר את דיעותי ואת הרגשותי. לגבי השאלה שלך, אם היית קורא קצת את מה שכתבתי לגבי ערכו של האינדיבידואל, היית רואה שאני כופר בגישה התועלתנית של יצירת משוואות מהסוג הזה. אולי יקל עליך להבין למה, אם תנסה לענות בעצמך בכנות על השאלה כמה תינוקות היית מוכן להקריב כדי להציל את חייך, או את חייו של אדם שאינך מכיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אתה תמשיך לקרוא לזה ''רצח'' ואני אמנע מויכוח עם אנשים כמוך, שרוצחים מלפפונים ושוחטים עגבניות. אגב, הייתי מוכן להקריב כמה תינוקות שהיה נדרש כדי להציל את חיי, ואף לא אחד עבור מישהו שאינני מכיר. הייתי מוכן להרוג עכברים בכמות בלתי מוגבלת להצלת חיים של כל אדם (אלא אם כן הוא מסכן אותי, כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אתה חושב, אלמוני יקר, שכשאתה כותב לי שהיית מוכן להרוג עכברים בכמות בלתי מוגבלת זה מעודד אותי לנהל איתך ויכוחים? לא ממש, אבל איך אמרו פעם כשעוד היו פה שמאלנים? "שלום עושים עם אויבים". מה שכן מעודד אותי הוא שגם אתה לא נקבת בשום מספרים בתשובותיך לשאלות שלי. מכאן נובע שגם אתה - כמוני - אינך עוסק בחשבונאות תועלתנית, ומעדיף לחשוב על ערכו של האינדיבידואל כעל מושג שאיננו ניתן לכימות. עכברים אתה מוכן להקריב בכמות בלתי מוגבלת, מה שאומר שהערך של עכבר שואף אצלך לאפס, ותינוקות אנושיים אינך מוכן להקריב בכלל, כלומר ערכו של כל אחד מהם שואף לאינסוף. אני מקווה שגם בעיניך זו הצגה סבירה יחסית, גם אם פשטנית במידה מה, של מערכת המוסר שלך. עכשיו, אם נניח שבמקום עכברים ניתן לשים במערכת הערכים שלך כל חיה שאיננה אדם ולקבל את אותן תשובות, נראה שאתה הענקת לכל בני-האדם באשר הם מעמד מוסרי מסוים, ומכל שאר בעלי-החיים על פני הכדור שלנו מנעת את המעמד הזה. אני מכיר כמה סיבות שאנשים עושים דבר כזה, וכולן פסולות בעיני מטעמים שונים, אבל לפני שנמשיך, אם נמשיך, מעניין אותי לשמוע מה ההסבר *שלך* לאפלייה הזאת. (ברשותך אני אתעלם מטענתך שאני רוצח מלפפונים סדרתי עד שתסביר לי מדוע לשיטתך מלפפון אפשר לרצוח אבל שימפנזה לא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתמשתי בביטוי ''רוצח מלפפונים'' רק כדי להבהיר את האיגיון בהחלת המושג ''רצח'' על מי שאינו אדם. לפי מיטב ידיעתי למילה ''רצח'' יש פירוש מילוני (וגם חוקי) אחד ויחיד, והוא חל על אנשים בלבד. על שאר חלקי הודעתך אני עובר בשתיקה מטעמי רצון לא לחזור על מה שאמרו הרבה אחרים לפני. בקצרה רק אומר שכל הדיונים המעייפים למדי על עניני מוסר משאירים אותי באותו מקום בו הייתי לפני שהתחלתי לקרוא אותם, דהיינו בהרגשה שהנסיונות לקבוע כללים פורמליים לטיפול במושגים כמו מוסר, אהבה, צדק, שירה וכדומה נועדו לכשלון. ייתכן, ללא ספק, שהפגם נעוץ בהבנתי המוגבלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה חידקים ווירוסים אתה מוכן להקריב כדי לחיות? אם התשובה היא 0, איך אתה מסוגל לחיות עם המערכת החיסונית שלך? אם תגיד שזה לא בשליטתך, האם אתה נמנע מטיפול אנטיביוטי בזיהומים? מה מותר החידק (או האמבה או האנופלס) על העכבר? איפה הגבול שלך? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |