בתשובה לאריק, 06/10/22 12:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה אינה בסיפור השונה שיש לאוכלוסיות שונות. האליטה הקודמת נכשלה בניסיונה להנחיל תחושת שותפות אזרחית רחבה מאד. האליטות החדשות אפילו לא מנסות. הן בונות את שלטונן על הסתה והדרה של הסמולנים, הליברלים והערבים. אני חושב שהמשימה הקריטית של הקואופוזיציה (לפיד, גנץ, ...) היא להעביר את השיח הציבורי מהאישיות של נתניהו אל שאלת הסולידריות האזרחית הישראלית. נתניהו כמו כל חרצף פוליטי אחר ימוג, לאחר שיגמור להוציא לנו את הנשמה. למעשה נתניהו הוא הדבר היחיד המונע את שלטון הימין. ללא נתניהו, הליכוד יכיל להקים קואליציה נינוחה מאד עם דתיים, גנץ ו/או לפיד. המשך השלטון הזה ימשיך את התהליך של הדרת הישראלים (במובן של אלו המקדימים את זהותם הישראלית לכל זהות אחרת). לענ"ד זו צריכה להיות התמה המרכזית של המרכז ולא ניסיונות להקים קואליציות פתטיות של 60 ח"כים. אלו אינם צחצוחי לשון והגדרות פורחות באויר. הגדרת האג'נדה של האזרחות הישראלית תספק למפלגות המרכז, גם סיבת קיום וגם שונות מבדילה, אפילו בקואליציה המאולצת עם הליכוד שזה המיטב שניתן להשיג בזמן הקרוב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל על זה בדיוק אני מדבר. בעלי זהות ישראלית ובעלי זהות יהודית הולכים ומתרחקים זה מזה בסיפור שהם מאמינים בו (קרא לזה נראטיב) ולכן היכולת שלהם להפגין סולידריות הולכת וקטנה. נתניהו לא יצר את התופעה, הוא רק מנצל אותה. אפילו ש"ס לא יצרה את התופעה (אפילו שקידמה אותה מאוד). אבל יהודי מול ישראלי אינו הפער היחיד בין הסיפורים השונים. אני חושב שהנרטיב המתחרה הראשון היה אצל החרדים האשכנזים, אחריו הגיעו גוש אמונים עם הנראטיב שלהם, ורק אחריו ניצלה ש"ס את הנראטיב החדש של המזרחיים המסורתיים/דתיים (ש"ס). למרות מהומות ואדי סליב ואחר כך המהפך של בגין, אני חושב שהמזרחיים לא החזיקו בסיפור שונה עד ש"ס. במלחמת יום הכיפורים ובלבנון נלחמו ונפלו קיבוצניקים ויוצאי שכונות כתף אל כתף. ר"ל- עד שהאידאולוגיה של גוש אמונים התחיל לתפוס מומנטום בציבור צה"ל אכן היה כור ההיתוך הגדול, בו נצרף הסיפור המרכזי של הציונות בכל המשרתים בו. הסיפור הזה היה משותף לרוב גדול מאוד באוכלוסיה, ותעיד הפופולריות של "שירי ארץ ישראל" באותה תקופה. גם ירדנה ארזי וגם עפרה חזה שרו אותם. מי שלא שירת- חרדים וערבים- היה בשולי החברה. כעת ישנם סיפורים שמתחרים על ההגמוניה (הה הה) ואין לאף סיפור רוב מוחלט. הסיפור הציוני חילוני/מסורתי איבד את הרוב שהיה לו, ואני לא רואה איך הוא יכול לשוב לעמדת בכורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התפיסה שלי היא מלהיפך: עד שהמגזר הציוני חילוני לא ילמד לנהוג כמיעוט נבדל ומאופיין אין סיכוי שהוא ישוב לעמדת בכורה. המגזר הזה הוא כרגע רבע מן האלקטורט ולדעתי הבעיה הגדולה שלנו היא שהנציגות הפוליטית שלנו מתנהגת כמו אותו צפרדע המתנפח כדי להפחיד את אויביו. לפיד וגנץ מעמידים פנים שהם מייצגים את רוב המדינה וומירב משאביהם מושקעים בהשגת כס רוה"מ באמצעות שת"פ עם מיעוטים אחרים כמו המיעוט הדתי המשתלב, המיעוט הרוסי הלא משתלב והערבים האירידנטים. לפיד אומר לנו בחצי פה שאחרי הבחירות הוא יקים ממשלה עם ש"ס (נניח) וישלם לה אותו דבר כמו נתניהו. זו אסטרטגיה לא ראויה מפני שאת המחיר הזה צריך לתרגם להמשך אובדן הרוב. האסטרטגיה שלי דו קומתית. בקומה הראשונה, היותנו מיעוט היא עובדה דמוגרפית ואלקטורלית. אנו חייבים לחדד את עמדתנו המגזרית כמיעוט ולא להעמיד פנים שאנו עדיין "ישראל" כפי שעשה לפיד באו"ם. אנו חייבים להתנגד באופן גלוי לכך שמגייסים את ילדינו כדי להגן על התיישבות שאיננו מאמינים בה, בעוד ילדי החרדים פטורים. אנו צריכים להתנגד באופן ממלכתי למימון חינוך לא ממלכתי. אנו צריכים להתנגד לקצבאות ילדים המעודדות ילודה ואנו צריכים להתנגד שכספי המיסים שלנו יממנו סלילת דרכים והקמת מבנים, רמפות וגדרות באקסטריטוריה החוקית של מירון. פסול מצידנו להסתיר עמדה זו כדי להכתיר את בנט כרוה"מ. בקומה הראשונה, אם נשכיל להיות מפלגת מיעוט אידיאולוגית ומובחנת, יש סיכוי שמעמדת השותף הזוטר בקואליציה, נוכל להוביל את המדינה לפי העקרונות שלנו (ע"ע המפלגה הליברלית של גנשר במערב גרמניה). הקומה השנייה היא שרק אם נהייה מפלגה נבדלת ועקרונית נוכל למשוך לצידנו את מי שנטשו אותנו ולחזור ולהיות רוב. אתה לא מנצח בכדורסל ע"י זה שאתה רוצה לקלוע יותר סלים. אתה צריך לשנות משהו במשחק שלך כדי לקלוע יותר סלים. צריך להפסיק לנסות להיות רוב ע"י קניית מיני עריקים כמו אורלי לוי, בנט , ליברמן ושקלי וכסילמן. יש לנסות לשכנע אלקטורט לחזור אלינו ע"י התנהגות שתוכיח שכדאי ללכת איתנו. דוקא הקו המפריד של ישראלי לעומת יהודי הוא קו ייחוס מצויין של החזית. כפי שהבחין יםה ארתור פינקלשטיין, הרוב היהודי הנכחי מאופיין ע"י בוחרים המגדירים עצמם כיהודים לפני שהם ישראלים. זה שיש גם מיעוט ערבי לא רלאבנטי. קו פרשת המים הזה צריך להצביע לנו על החזית בה יש להלחם: יש להרים את דגל הממלכתיות הישראלית וליצור בסיס של סולידריות חברתית על בסיס האזרחות הישראלית. הקו הזה יאפשר שת"פ עם ערבים המסכימים לאמץ את הזהות הישראלית ולא עם ערבים שקשה להוציא מהם שבח למדינת ישראל באותה מידה שקשה להוציא מהם גינוי לטרוריסטים פלשתיניים ולחמאס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אכחיש שיש בדבריך הגיון פנימי, אבל זה מסוג ההגיון הפנימי שיש בספרי מד"ב קשה. קודם צריך לקבל הנחות יסוד "מעניינות" כמו מהירות גבוהה ממהירות האור, ואז הכל הגיוני. אזכיר לך שהאלקטורט הציוני חילוני מתפזר בין אידאולוגיות יריבות ומפלגות שונות. הרי אתה, דב ואני משתייכים לאותו זרם ציוני חילוני1. לזרם הזה יש עדיין רוב בקלפי, אבל הוא מבזבז אותו על יריבות בנושאים אחרים. לעומת זאת רוב רובם של החרדים, הערבים, ולשיטתי גם המשיחיים (דתיים לאומיים), וגם חלק מהשמאל החילוני, מחזיקים בנרטיבים שונים מהותית מהנראטיב הציוני החילוני-מסורתי. נייר הלקמוס שלי הוא היחס להכרזת העצמאות. מי שמקבל אותה על קרבה וכרעיה שייך לזרם המרכזי (עדיין) ומי שמעדיף להצניע חלקים ממנה (להזכירך, עבור המגיב אביר הקרנפים "חזונם של נביאי ישראל" כולל גם ניפוץ עוללים אל הסלע, ועבור ירדן חוק השבות מיותר3) הוא בעל נראטיב שונה מזה הציוני חילוני-מסורתי. בעוד שלפיד וגנץ דבקים בנרטיב הציוני החילוני יותר (שהיה שייך בעבר לאלקטורט של המערך), בליכוד הנרטיב נע יותר לכוון המסורתי (שהיה שייך בעבר לאלקטורט של ש"ס). המתח בין החילוני למסורתי הוא עיקר היריבות בין האלק שמאל לאלק ימין. לרוב זהו מתח תת קרקעי, אבל כשהוא מתפרץ אל פני השטח ("שכחו מה זה להיות יהודים" מול "מנשקי קמעות") אלו אמירות שנחקקות היטב בזכרון הקולקטיבי. ___________ 1 אני נוטה יותר ממך למסורתי, ורואה את עצמי כיהודי לפני ישראלי. אני מעדיף לחבר את הציוני קצת מסורתי עם הציוני חילוני2, ואז יש לך את רוב רובם של מצביעי לפיד וגנץ, רוב מצביעי הליכוד והעבודה, ואפילו חלק ממצביעי מרץ, הבית היהודי וש"ס. 2 הרי אי אפשר להיות ציוני בלי זיקה למסורת היהודית, ולכן גם החילוני הוא לא חילוני גמור. 3 סליחה מירדן שהזכרתי את שניהם באותו משפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שחסר בתגובתך זה הגדרה ברורה של הנחת היסוד הבידיונית שעליה מונחת התזה שלי. אם אני מנסה לבודד ולהציג את חזית המחלוקת, אני מציע שהוא עובר איפשהו בין הנאראטיב הציוני חילוני-מסורתי שלך לבין לבין החיץ שבין ישראלי-יהודי ליהודי-ישראלי אצלי. א. האבחנה המצויינת הזאת של ארתור פינקלשטיין מצליחה לסמן יפה מאד את מחנה הרוב הישראלי. כל הגוש המונה 65-70 מנדטים התומך בשלטון הימין מאופיין ע"י קדימות ברורה של הזהות היהודית ע"פ זו הישראלית. ב. מה שהסכיזם הזה מסמל את העובדה שאני מכליל את המסורתיים במחנה הנגדי לא בשלנו. הראייה של הדת היהודית כסוג של תחרות מצוות היא חלק ממסך הבערות והאינפנטיליות (בנוסח חרש שוטה וקטן) של החרדים. הבחירה הדתית היא אמונה (ולהיפך) בכך שכל יהודי מחוייב בקיום ההלכה, כל אחד לפי יכולתו. אותו מסורתי, החושב שזכותו למנוע משכנו נסיעה בשבת או צריכת מזון לא כשר, אינו פחות דתי מאחרון נטורי קרתא. ג. הנקודה הזו מתחברת לויכוח שלנו עוד יותר חזק דרך הנושא של הדואליות הלאומית-דתית של היהדות. למעט חריגים יוצאי דופן, מחנה הימין אינו מכיר באפשרות של קיום יהודי חילוני באמת (להבדיל ממסורתי). הם מתכחשים לעובדה שהעם היהודי קשור בעבותות של קשרים גניאליים והיסטוריים שאינם מחייבים חובת נאמנות לכנסיית הלכה כזו או אחרת. יהודי "מסורתי" רואה עצמו קרוב לחרדי הרואה בו חמורו של משיח יותר מאשר ליהודי הרפורמי בניו-יורק היוצא ביום העצמאות להזדהות איתו בכיכר הטיימס. ד. עד לאחרונה הייתי שותף להזדהות היהודית קודם לכל שלך. אני רואה עצמי יהודי במובן העמוק ביותר שיתכן. ברור לי שאני קשור ליהודי הרוסי או הניו-יורקי הרבה יותר מאשר לפלשתינאי שהוא ישראלי כמוני. לאחרונה ממש הבנתי שמדובר בקשר רוחני ונפשי. יש לו חשיבות גדולה בסנטימנט וברגש. אבל בעולם הריאליה הפוליטית קובעים עובדות וקשרים פיזיים ולא מטאפיזיקה. ה. בעולם המודרני אנו חיים שליש מחיינו ביותר במצב בו איננו מצדיקים את עלות קיומנו. בנתח מכובד זה של חיינו אנו מתקיימים על נכסים והתחייבויות שיצרנו בזמן שהיינו פרודוקטיביים. אנו מצפים מאורגנים של המדינה (ביטוח לאומי, קרנות פנסיה, משהב"ר, המשטרה, כוחות הביטחון, משרדי הממשלה ווהשלטון המקומי) לאפשר לנו קיום של כבוד. זה משהו משותף לכל אזרחי ישראל. בסופו של דבר אלו הם הקשרים החיוניים לקיומנו ולכן הזהות הישראלית חייבת לתפוס קדימות על הזהות היהודית. ו. כשם שכל אלו הנמצאים מימין לקו פינקלשטיין אינם עשויים מעור אחד ואינם שייכים לאותה מפלגה, כך המצב גם משמאל לקו. כאשר מדברים על מפלגת מרכז אני חושב שמיותר להסביר שהכוונה אינה לרשימה המשותפת, לליברמן או לרשימה של שקד-שקלי. מפלגות השמאל נמצאות בגוש פרלמנטרי עם מפלגות המרכז, אבל מעבר לכך אין כל כך קשר. המפלגות האלו מחוייבות לרעיונות אנכרוניסטיים כמו כלכלה סוציאליסטית או מדינה לעם הפלשתינאי שלענ"ד אינן משרתות את האינטרס של הישראלי. ז. אני לא חושב שאם אני מאמין ששום טובה לא תצמח לאפאחד מהרמתה של עוד מדינה ערבית כשם שאפאחד לא מרויח מקיומה של מדינת הטרור הפלשתיני ברצועת עזה. לטווח הנראה לעין האפשרות הטובה ביותר היא קיום אוטונומיה פלשתינאית נטולת צבא. זה לא משייך אותי למחנה של בן גביר וסמוטריץ' (לכל היותר לדרך השלישית מיסודו של מיכה גודמן). ח. בראייה זו מפלגת המרכז מורכבת מיש עתיד ומן המחנה הממלכתי (לא כולה). זה אומר רבע מן האלקטורט לכל היותר. אין סיבה להתייאש בשל כך. המחנה הזה, ביחד עם הליכוד מהווה אצ המפלגות הגדולות ביותר בישראל. ט. האם יש משמעות פוליטית קונקרטית לכל התזה הזו? לדעתי כן. אני תומך בהקמת מפלגת מרכז מאוחדת גם אם הדבר יביא לאבדן תמיכתם של אנשים יקרים וטובים כמו בנימין זאב בגין. ואפילו אם הדבר יביא להקמת ממשלת ימין. אני חושב שאין צורך להתחשב בפסילות וירטואליות במחנה הימין ובקואליציות וירטואליות עם מפלגות מגזר יקרות. לפיד יכול להיות ראשון בין שווים. כאשר המחנה אינו מריץ את לפיד כאיל דוצ'ה, אלא מריץ פאנל רחב של הנהגה עם גנץ, אייזנקוט, סער ורצוי גם לבני ואהוד ברק. מה שמפלגת המרכז צריכה להציע זה לא "מנהיג" אלא הנהגה ובעיקר דרך ברורה ונבדלת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד שתי הערות א. בנוגע לפרדוקס הישראלי-יהודי שלנו. קל לנו יחסית לחמוק מן הדילמה הזו כאשר מדובר בפליטי עולם שלישי המנסים להגר לעולם עשיר יותר במסווה של זהויות דתיות. נדמה לי, שקו פרשת מים ברור הוא יהודי אוקראינה. הקשר הגניאלי איתם ברור ומובהק ותהיה זו אטימות להתעלם ממנו. יחד עם זאת הריאליה כאן צריכה להקדים את הסנטימנטים הנפשיים. לא צריכים להיות לנו כל הסתייגויות נפשיות מיהודי אוק'. בחלקה, יהדות אוק' מורכבת מאנשים מבוגרים, לרוב מאופייני התבוללות, שבחרו בחירה לגיטימית לסיים חייהם במולדתם ולא להטיל את גורלם על צאצאיהם או מוסדות מדינה זרה. המחוייבות שלנו כלפיהם מוגבלת לא מטעמים של איזושהי טינה או הסתייגות. קליטתם בישראל צריכה להיות כפופה לצרכים וליכולות של אזרחי ישראל. בודאי שישראל אינה צריכה צריכה להסתבך בקליטה אקטיבית של חייבי גיוס אוקראינים. טוב ויפה לקלוט פליטים אוק' יהודים, אבל זה לא יכול להיות על חשבונם של אזרחי ישראל האחרים. למשל אין לקלוט בארץ אנשים מבוגרים וחולים שאין להם קרובים מדרגה ראשונה שיטלו עליהם את האחריות לטיפול בהם. ב. ברור שאתגר עתידי של החזרת הרוב למחנה המרכזי משמעו קודם כל חזרה של ה''מסורתיים'' למרכז. אבל החזרה הזו לא תושג ע''י הליכה של המרכז אל המסורתיים. המושג של חופש דת משמעותו גם האוטונומיה של כל אדם לנהוג לפי אמונתו הדתית. אני למשל איני חושב שמי שדורש שינוי של חוק השבות משולל זהות יהודית. שינוי מערך ההתחייבויות בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות נראה לי גם צורך יהודי. חוק השבות המעניק עדיפות ליהודים, הוא אכן חלק מרכזי במבנה של מדינה יהודית, אבל זה לא מתמסר אחד לאחד להפיכת ישראל ללשכת הסעד של העם היהודי. חזרת המגזר המסורתי אל המרכז חייבת להתנהל תחת המסגרת של הפרדת הדת מהמדינה. לא במובן של חקיקה ליברטריאנית ואנטי-דתית, אלא במובן שאנשי הממסד הדתי לא צריכים לכהן בכנסת באותו אופן שאנשי צבא הקבע אינם יכולים לכהן כח''כים. ב. בכובעי השני כאן כמביא דברי חוג מכחישי שואת ילדי תימן, אני תמה על ההשלכות של הדממה הפוליטית כאשר חלק אחד בעם היהודי מעליל עלילת דם על חלק אחר. אני תמה אם משמעותה של המדינה היהודית הוא הטמעת האנטישמיות ועלילת הדם בתוך העם היהודי, ללא התנגדות תקיפה של מוסדות המדינה היהודית או הדת היהודית. אם זוהי הסולידריות היהודית, אולי דרוש תיקון בסולידריות הישראלית ולאו דוקא בסולידריות היהודית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |