בתשובה ליוסי, 31/08/22 15:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למקרה שזה מעניין מישהו - המסקנה שלי מתת הפתיל הזה היא שבני האדם חיים ביקומים נפרדים. כשאלפר מכנה את נשוא כתבתו ׳״מתפללים״׳, אני רואה בזה התנשאות מגעילה (מעין ביטול של מהותם, כאילו אין להאמין להם כשהם אומרים שבאו להתפלל) בעוד שהפונז - שהוא בעליל איש חכם וחד אבחנה ממני - בכלל לא רואה את המרכאות. זה לא שאנחנו קוראים את אותו הטקסט ומגיעים למסקנות שונות אלא שמובן מסוים, אנחנו מלכתחילה קוראים טקסטים שונים. מסתבר שיקומים מקבילים אכן קיימים, וסביר שאפשר גם לעבור ביניהם (אולי באמצעות נשימה עמוקה או משהו). אבל מכיוון שאף אחד לא רוצה לעשות זאת, ויכוחים פוליטים הם כנראה הפעולה הכי מיותרת שהאדם המציא. אז למה כל כך הרבה אנשים, כולל חברי הפורום הנכבד הזה, טורחים לעשות את זה? ___ אתחיל מעצמי - אנסה לקרוא שוב את המאמר ביקום של האייל האלמוני. ... דורש קצת אימון אבל די עובד. הטון נשמע לי כמו דקלום פואטרי סלאם. לא המאמר הכי מבריק שקראתי אי פעם, אך בהחלט לא הטקסט המרתיח שקראתי קודם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם הייקום הוא ישראל - אני חושב שזאת מסקנה מרחיקת לכת. החברה הישראלית במהותה היא חברה שיודעת להכיל והיא נהפכת להיות יותר ויותר הומוגנית ויותר 'דתית' במובן החברתי שלה. יש אמנם המון רעשי רקע סביב הדיכוטמיות עם ישראל 1/2 או כוחות האופל מול כוחות האור וכל מיני תובנות סביב ימין/שמאל ודמוקרטיה וליברליזם והומינזם מול כל מה שהפוך. זה יותר עניין של הגשה. מגישי המציאות בישראל 2022 הם מטבעם רקדנים ומכאן גם צורת ההגשה. אבל כשיוצאים קצת מהתמונה אני רואה משהו יותר מעודד. אם כי כבר היו שציינו בענין זה שההומגניות המבורכת הזאת מסוכנת יותר ממה שאנחנו חווים בתקופה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה אחרי, ואני סקרן לדעת - האם אתה עדיין חושב שהמסקנה מרחיקת לכת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת לא תקופה שעושה חסד עם האופטימיים, אבל עוד חזון למועד. בשלב הזה ככל הנראה שאין עם מי לדבר. https://youtu.be/W5dfono0cwY?si=fvJaLxTAyjzp2XiB | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... כל הכבוד לך על שניסית, וכבוד נוסף על שהצלחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רואה את המרכאות הכפולות כאומרות שאין להאמין להם שהם אומרים שהם באו רק להתפלל, אבל אני לא רואה בזה התנשאות (ואני לא בטוח שהוא טועה, בהתחשב ב(1)היסטוריה של תנועת ההתנחלויות עם הדיבר התשיעי1, ב(2)העובדה שהם יכולים להתפלל באותה מידה בכל מקום2) אלא דעה. 1 או השישי, או השמיני או העשירי. 2 אני לא דוברו של אלוהי ישראל, ולא דוברו של דובריו, אבל אם אני מבין אותם נכון או שלאלוהים לא איכפת איפה אדם מתפלל, או שאיכפת לו והוא חושב שירושלים עדיפה על שכם. ___ זה מחמיא לי, אבל אני לא בטוח שאני ממליץ. במקום להתרגז על תוכן המאמרים תמצא את עצמך מתרגז מהמבנה שלהם (=כשלים לוגים, בורות, חוסר הגיון, צביעות...) ובמקום שרק מאמרים בהארץ ירגיזו אותך פתאום תתרגז מכל העיתונים (במידה די שווה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> ובמקום שרק מאמרים בהארץ ירגיזו אותך פתאום תתרגז מכל העיתונים (במידה די שווה). זה בדיוק המקום שאני נמצא בו מול שידורי האקטואליה בטלוויזיה. יכולתי לעבור לעמדה אנתרופולוגית, אבל בחרתי בדרך הקלה והפסקתי מזמן לצרוך אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינינו לבין עצמנו רוגל אלפר הוא פרובוקטור אובססיבי. אם אנשים כמו יוסי יפסיקו להזדזע מכתבותיו, הוא מן הסתם יחריף את הפרובוקציות שלו. מה אני רוצה מאלפר? ובכן, אני חושב שפרובוקציות מסוג זה אינן מקדמות את הסמול הפוליטי. אלפר והצפונה ממר"ץ, מצדיקים את הפרובוקציות שלהם באידאולוגיות הומאניסטיות שלהם וזה מתקבל אצלי לא אמין. למשל, המחאות נגד העובדים הזרים בפרט בדר' ת"א יש בהם יסוד גזעני הנוגד את תפיסת ה"גר היית בארץ מצריים" ביהדות. ככאלו יש בהם משהו מאד נקלה בעיניי, אבל איני יכול להתעלם מכך שהוא מבטא סבל אמיתי ויומיומי של אזרחים ישראליים חלשים. זה שהעובדים הזרים לאו דוקא אשמים בסבל הזה והסבל שלהם עצמם קשה כמה מונים, לא ממש מנחם את הישראלים שגונבים להם את האופניים או גרוע מזה. גם הסמול צריך לרדת קצת מהסוס של העקרונות האידאולוגיים שלו וכמיעוט די קטן בחברה הישראלית, צריך להתחיל לעמוד על זכויותיו. באופן טבעי, רואים בזמן אחרון יותר ויותר כיפות על ראשיהם של קציני צה"ל וזה תהליך שמחזק את עצמו. אני חושב שזהו תהליך נכון. ככל שהדתיים הלאומיים ישאו יותר ויותר במחיר של לאומיותם הניצית, הבחירה שלהם בדרך הזו תהיה יותר אמיתית וכנה וכנראה גם פחות נלהבת. יחד עם זאת, זה עוד מסמר בארון של הסולידריות הישראלית. זה בלתי מתקבל על הדעת שאנשי סמול יסכימו להקריב את בחוריהם א. למען מטרות שאינן מקובלות עליהם מבחינה אידיאולוגית ב. למען מטרות שנקבעו בהרמת יד של נבחרים הפטורים מן השירות הצבאי (חרדים) ג. בפיקודם של אנשים שעקרונות ליברליים (כמו הפרדת הדת מהמדינה) זרות להם. הפיתרון השפוי היחיד הנראה לעיניי הוא ביטול גיוס החובה, על אף הסיכון הכרוך בכך לביטחון המדינה. האחראי לנטילת הסיכון הזה הוא הרוב שבחר את ערכיו ולא המיעוט שצריך להגן על עצמו. לדעתי, זו גם הדלת בה הסמול צריך לצאת מהשת"פ הכפוי עליו עם המיעוט הערבי. יותר ויותר אני שומע מאנשים שדעתם מוערכת בעיניי, גם כאן באייל וגם מחוצה לו (ירון לונדון) שאינם יכולים להצביע למפלגה ציונית. אני מניח שזה אומר או הצבעה למפלגות קיקיוניות או ערביות. כסמולני אני רואה בהצבעה למפלגות הערביות הקיימות, צעד אירציונלי. לא די בכך שכל שותפות עם ערביי 48 מסתיימת בטקס ההשפלה בו הערבי מתוודה שהוא שונא את הסמולנים היהודים יותר מאשר את הימין היהודי, יש כאן משהו עוד יותר בסיסי. בכל פעם שהסמול עושה צעד כלשהו בכיוון הפרדת המדינות או אפילו מתקרב לכס השלטון בישראל, מיד פוצחים הערבים בגל טרור כנגד אזרחים לא חמושים. נכון שערביי 48 אינם אחראים למה שעושים ערבים אחרים, אבל עושה רושם, שערביי 48 מעריכים את קשריהם עם העולם הערבי והפלשתיני הרבה יותר מחובתם לחברה האזרחית הישראלית. זה מתבטא בין היתר בפרדוקס של תמיכה במדינה וחצי ערביות מול מדינה חצי יהודית. ערבים ישראלים, מאד מאד מתונים, לא דתיים ולא לאומיים, עושים לנו טובה ומציבים את אזרחותם הישראלית במקום השלישי או הרביעי בסולם הזהויות שלהם. ההכרה של הסמול בהיותו מיעוט קבוע במפה הישראלית, משמעותה הכרה בכך שחברות באופוזיציה אינה מחייבת שיתופיות מסוג זה הנהוג בקואליציה. הרבה פעמים שני מיעוטים הנמצאים באופוזיציה הם בעלי אינטרסים מנוגדים המונעים יכולת לשת"פ והערבים הדגימו לנו זאת יפה בשנתיים האחרונות. היכולת של מיעוט סמול-ליברלי יהודי להתקיים במדינת רוב יהודי דתי היא מאד מפוקפקת. במידה והיא קיימת היא תאלץ את הימין להתחשב בצרכים של הסמול (כפי שישראל החילונית נוחה עדן התחשבה בזכויות החרדים). היכולת של המיעוט הזה להתקיים בשלטון רוב ערבי-פלשתיני היא כמעט אפסית (כמה יהודים חיים היום במדינות איסלמיות?). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |