|
דיר יאסין הוא מיתוס שנוצר בימים שלאחר הלחימה.
יש מקרה אחד של מקלען שחטף אמוק והרג אחד עשר אנשים שנכנעו ויצאו מבית. וזהו, בערך (זה כתוב מייד בהמשך אותה פסקה שממנה ציטת). מה שהיה יותר קטלני היה מקרים שונים של פריצות לבתים (כלומר: בתים גדולים, של חמולות שלמות). היו לא מעט בתים שבהם התבצרו מגנים. אבל בגלל אופי הקרב הלא צפוי, לא הייתה שום הפרדה בין לוחמים לאוכלוסיה אזרחית. לוחמי הלח״י בצפון הכפר הבינו בשלב מסוים שהדרך היחידה להכריע בתים כאלו זה לפוצץ את הדלת במטען ולזרוק רימונים. באחד הבתים נהרגו כך 20 תושבי בית, שרק מיעוטם היו מגנים מעורבים בלחימה פעילה.
דיר יאסין היה מקרה שנופח בזמן אמת על ידי כל הצדדים: ההגנה: כי הפורשים הם פורעים ואסור לתת להם רישיון. הפורשים: כי הם רצו להוכיח עד כמה הם מפחידים ונוראיים, הבריטים: כי גם הם לא חיבבו את המיליציות הללו, והערבים, שרצו להראות שהיהודים מסוכנים לאוכלוסיה אזרחית (ולשם כך המציאו תיאורי זוועות), דבר שגרם רק ליצירת או העצמת גל בריחות של ערבים. זה מקרה די נדיר שבו הגרסאות הרשמיות של כמעט כל הצדדים העדיפו להציג קרב כטבח (ליתר דיוק: התעמולות של האצ״ל והלח״י הציגו את זה כקרב (עם הרבה יותר הרוגים ממה שהיו בפועל) ולא כטבח. אבל לא התייחסו אליהם ברצינות).
איש ההגנה מאיר פעיל שביקר במקום זמן קצר לאחר הקרב סיפק תיאורים שגויים, בערך מאותן סיבות.
מקורות ערבים מסרו בימים שלאחר טבח מספרים של מאות רבות של הרווגים וסיפורי זוועה של טבח ואונס. הסיפורים על אונס נוספו במפורש על ידי אנשי הוועד הערבי העליון כדי להגביר את הרושם. דיווחים בעיתונות התייצבו בהמשך על מספרים של כ־250 הרוגים.
מקורות מבין אנשי הכפר סיפרו סיפור שונה לחלוטין: על קרב גבורה ועל מספר אבדות נמוך בהרבה: סביב 100. לקח זמן עד שהיסטוריונים הבינו שהם צדקו.
|
|