 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתמול הייתי בחזרה הגנרלית לאופרה "כרמן" בפארק הירקון1. היכרותי האישית עם אופרות ככלל דלה מאד, ולאורך המערכה הראשונה - מעבר להתרגשות המשפחתית - די השתעממתי, ולא הבנתי בכלל למה העלילה כל כך רזה עד לא קיימת, בטח יחסית לאורך המופע (כל מערכה היא כ-45 דקות, ויש ארבע כאלה!). ואז, אחרי הסבר מזוגתי שעזר לי מאד להבין שהעלילה לא משנה, זה רק תירוץ בשביל המוזיקה, האירה בי תובנה ששיפרה לאין ערוך את הנאתי משאר המופע: אופרה היא כמו אלבום (כפול!) של רוק פרוגרסיבי. באנו בשביל המוזיקה, לא בשביל המילים או העלילה. גם מי שיחפש עלילה קוהרנטית ב-Thick as a brick, בארמונו של מלך הארגמן או בSelling England by the pound, ימצא את עצמו משועמם ותוהה. אבל מה לנו מוזיקה כשאפשר לנגן יצירות ארוכות ויפות (חפחות בחלקן), ולתת למלחין להראות לכולנו כמה הוא מוכשר ווירטואוז, וכנ"ל לנגנים. על הדרך, כדי בכל זאת קצת למשוך את הקהל, יופיעו לפנינו גם רקדנים בתלבושות מפוארות ותיאטרליות (מי אמר פיטר גבריאל או דייויד בואי?), ולפעמים אפילו יעמדו על רגל אחת ויעשו פרצופים (הי איאן) כדי שגם לעיניים יהיה במה להסתכל. ברגע שעברתי להקשבה בסגנון פרוג והפסקתי לחפש קוהרנטיות או לינאריות כלשהיא במתרחש על הבמה, התחלתי להנות הרבה יותר. מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו. 1 פעח"ב: בתי שרה שם עם המקהלה הצעירה בה היא משתתפת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אשכרה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העלילה באופרה היא כמו המאמרים בפלייבוי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד. לפני כמה זמן הזמינה זוגתי כרטיסים לאופרה, נדמה לי של מוצרט. לאחר שהתגלה לה שאני מקפיד להתרחק מסוגה זו, היא ביטלה אותם בגלל ש''זה לא אופרה למתחילים'' והזמינה כרטיסים ל''לה טרוויאטה''. להפתעתי נהניתי מאוד - מן השירה, הנגינה, התפאורה, הנגינה וגם העלילה. אבל אני לא יודע אם זה המצב באופרות אחרות. הייתי מברר עם אחי, שהאופרה היא אחת מאהבותיו הגדולות, אלא שהתשובה לא תיגמר בפחות מעשרים דקות, וזה רק משך המערכה הראשונה של התשובה. לאחר מכן יש צרור קישורים ושיחות מעקב, כולל בחני פתע המלווים בכעס ועלבון במקרה של כשלון. הבוס שלי לעומת זאת הפטיר ''תנחומיי'' ולשאלתי הסביר שאופרה היא הסוג הנחות ביותר של מוסיקה קלאסית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין קטן מאוד באופרות (רון בן יעקב, אייכה?), אבל ניחוש - "לה טרוויאטה" היא הרבה מעל "הממוצע" מבחינת עלילה ודרמה, מעצם זה שהיא עיבוד של רומן שנחשב לחשוב / משובח (אם איני טועה; בכל אופן, קראתי אותו בתרגום לעברית ודי הערכתי אותו), בעל נפח טרגי, ובקצרה בעל ערך - עוד כשהיה רק רומן במילים. זאת לעומת רוב (?) האופרות שעלילתן חוברה במיוחד לאופרה ללא יומרות גדולות, או התבססה על יצירת קודמת קלת-משקל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מי היה מאמין שהפרוג הוא בעצם לא כל כך פרוגרסיבי - כבר עשו את זה קודם, לפניו, הרבה לפניו." אני חושב שזה גלוי וידוע שהמוזיקה הקלאסית האירופית היתה המודל שעמד לנגד עיניו של הפרוג, כאידיאל של מורכבות (לצד השאיפה לשלב אותה עם האנרגיות של הרוק). נכון גם שהטקסטים של מיטב להקות הפרוג היו ברובם נפוחים ומגוחכים, יומרניים ללא כיסוי1 - אבל אם הם רוצים לתרץ את זה ב"אבל גם האופרות הקלאסיות" אז אני חושב שגם אם זה נכון זה לא תירוץ משכנע. אפשר היה גם בלי לשיר מילים בכלל. אני חושד שהפרוגרים באמת טעו לחשוב שהטקטסים שלהם רבי ערך. 1 פינק פלויד חריגה לטובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע על אחרים, אני לא זוכר אפילו שני משפטים בעל פה משני אלבומים שציינתי בתגובה הקודמת. את המוזיקה אני זוכר היטב (אחד הדברים שעזרו לי בשמירות לילה ארוכות ומשמימות בבה"ד 1 היה לנגן בראש אלבומים שלמים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבתקופה שאני עשיתי שמירות לילה ארוכות ומשמימות בקריה נעזרתי בלשיר בראש את כל ארמונו של מלך ארגמן, יקיצתו של פוסיידון, פוקסטרוט וא נרסרי קריים. גם את טרקוס, אבל בהיעדר דף מילים בעותק שהיה לי, שלא לדבר על אינטרנט, המצאתי בוודאי אי אלו מילים מביכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא לחינם הבאתי את הדוגמאות שהבאתי, ולא אחרות. ב. אבל הבה נראה - כשיש לך קטע כמו Moon child, שבו השירה מהווה שישית מאורך השיר, אזי לו התעקשת רק *לשיר* את הקטע הנ"ל היית מקצר ב-25% את זמן השמירה המשמים שיכולת למלא עם האלבום הנ"ל1. זה כמובן נכון גם ל-Shine on You crazy Diamond ולאחרים. ג. מיותר לציין שאני לא הולך להגן בחירוף נפש על הטענה שפרוג הוא רק אינסטרומנטלי ושלמילים אין חשיבות או משמעות. אבל בהחלט חלוקת הזמן בין השניים יכולה להיות מאד לא שיוויונית, ולטובת הצלילים. ד. Tubular Bells. 1 יש יטענו שאפילו לומר על שאר השיר שהוא "נגינה" זה למתוח את המושג. אז שיאמרו, למתוח מושגים זו אחת הסיבות שהתכנס(נ)ו כאן אנשי הפרוגרסיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הייתי מנגן בראש גם את הקטעים האינסטרומנטליים, אבל בהיותי כנראה פחות מוזיקלי ממך אני חושד בעצמי שעיגלתי פינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמנגנים בראש בלי ייחוס חיצוני ללמשל לסןלם הנכון), יותר קל לעגל פינות, ובראש זה נשמע סבבה. ומאחר שאני לא מתיימר לשמיעה אבסולוטית1, גם הפינות שלי היו מן הסתם מעוגלות. 1 בדיוק השבוע במקרה עשיתי ניסוי עם בתי, והסתבר שבראש שלי דו היה יותר קרוב לרה על הפסנתר. ככה זה. אני יכול לתרץ את זה בכך ששמעתי ששמיעה אבסולוטית מתדרדרת מאד אחרי גיל 50, אבל זה רק תירוץ. היא כמובן דייקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, השימוש היותר חיוני במיומנות הזו היה לי פעם אחת, כמה שנים אחרי הצבא, באיזושהי בדיקת דימות עם איזוטופים שנדרשתי בה לשכב על הגב, במנח לא הכי נוח של הראש, ולהתאמץ לא לזוז אפילו טיפה במשך שעתיים, אם אני זוכר נכון. אני לא זוכר כרגע מי האלבום השני שגייסתי למשימה; אני די בטוח שהראשון היה The Final Cut (אני במחנה המצומצמם, אאל"ט, שאוהב אותו מאוד1, ומעבר לזה הוא הרבה מילים ביחס לאינסטרומנטלי). 1 רחוק מאוד מ tTSoDM ו-AHM, אבל יותר מ WYWH, "החומה" ו"אנימלס", למשל. את האחרון ניסיתי רק לאחרונה ומצאתי אותו משעמם פחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ש Wish you היה התקליט הראשון שלי של פינק פלויד, והייתי פשוט מאוהב בו, לקח לי הרבה זמן להכיר בגדולתו של Dark side (כנ"ל אבי רואד מול סרג'נט פפר). היום קצת קשה לי לשמוע את היצירות הארוכות של פינק פלויד כי אפשר למות עד שזז שם משהו. מה שמזכיר לי שאני חייב לסדר את מערכת השמע בחדר השינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולה על האינטרו הארוך כאורך הגלות של Time מתוך הצד האפל. כל החלק של תופי הרוטוטום (למדתי עכשיו מויקיפדיה), הקלידים האווריריים ו"מחוג השניות", שמתפתחים לאט לאט לאט וגם בסוף הם עדיין כמעט כלום; ודווקא בכלל שיודעים שמתישהו תבוא האורגזמה של כניסת התופים הסטנדרטיים ואחריהם השירה; זו ציפיה מענגת מאוד. דוגמה עוד יותר קיצונית שאני מאוד אוהב, Facelift של סופט מאשין, עם שש דקות אינטרו חסר כל תוכן קוהנרטי, שאני מת עליו בגלל הציפייה לאקסטזה שאחריו. יש בו בכל זאת סוג של תוכן: צליל טעון בהמון חשמל, שנותן עומק למטאפורה של מתח והתפרקות. בעוד שאת האינטרו של Time אני מניח שרבים אוהבים, אני תוהה כמה אוהבים את זה של "פייסליפט". פעם ציינתי באייל את אהבתי העזה לו, ולאלון עמית לא נותר אלא לזכות אותי ב-WTF. כמובן, אני נאלץ להודות בצער שאני ניזון היום מהסבלנות שהיתה לי פעם. קשה לי להאמין שהיום הייתי מפרגן לעצמי לפרגן להם כזה פתיל ארוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ימים טובים הגיעו, פורנוגרפיה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, רק בקריאה חוזרת ראתי מה עשית שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפורנוגרף של הפונוגרף? קטונתי, ברסאנס היה קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם מדדתי את פטרול וייטנאם (אזור א?) לפי אורכו של שיר כלשהו, לצערי שכחתי איזה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |