|
עכשיו כשאתה אומר, אני מופתע. תמיד חשבתי שהיהדות לפני שהפכה לרבנית היתה דת מעשית מאוד, וכל המצוות היו לא על מה שאתה חושב אלא רק על מה שאתה עושה. את חשובפשע היהדות השאירה במקור לנצרות1, ורק מאוחר יותר ניכסה לעצמה גם את הטריטוריה הזאת. אבל "לא תחמוד" מערערת על התזה הזאת. אחרי בדיקה, האיסור המקורי ב"לא תחמוד" הוא על הוצאת רכוש מידי הזולת בתחבולות, ולא על המחשבה. אפילו הרמב"ם, שמחמיר וטוען שגם מה שהמוכר הסכים לו בדיעבד אסור, אומר: "אינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד". אבל בגרסה השניה של עשרת הדיברות בספר דברים הדיבר הוא "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". האיסור להתאוות הוא בעליל על המחשבה, ולכן החשובפשע נכנס לראשונה ליהדות מוקדם משחשבתי, בעת עריכת ספר דברים. עם זאת, נראה לי שסנונית ראשונה זו לא בישרה את האביב, והכניסה הרצינית של המגבלות על המחשבה ליהדות הגיעה הרבה יותר מאוחר. הפריחה שלהן הגיעה אולי רק בעליית החסידות, שכבר מכוונת את האדם איך ראוי לחשוב ואיך ראוי להרגיש.
_____________ 1 לדעתי הערעור של ישו על היהדות היה הנסיון שלו להוסיף לה פן מוסרי כמשקל נגד למצוות המעשיות. אמנם התנאים בני זמנו פחות או יותר כתבו את החריג הגדול בקנון דאז: מסכת אבות, אך למסכת זו אין פירושים בגמרא, וההתיחסות הבאה אליה היא בחיבור "אבות דרבי נתן" מתקופת הגאונים. כיוון שהמשנה נחתמה כאשר הנצרות כבר היתה פעילה, יתכן שזו היתה תוספת פוליטית, שהאמוראים לא ידעו איך לאכול אותה.
|
|